אדמו”ר האמצעי ובני משפחתו – המסע מהאדיטש לליובאוויטש

כשבעה חודשים ארך מסעו של אדמו”ר האמצעי ובני־ביתו מהאדיטש לליובאוויטש • בין התחנות שבדרך: קרמנצ’וג, זלאבין ושקלוב • בשל המצב הכספי החמור בבית הרב , התקיימה לאורך כל המסע ‘מגבית־חרום’ ומהכספים הללו נבנתה החצר בליובאוויטש • סקירה מיוחדת

הרב שלום בער לוין, שבועון כפר חב”ד

בשעת הסתלקותו של כ”ק אדמו”ר הזקן, בכ”ד טבת תקע”ג, היתה כל המשפחה רחוקה מביתם בלאדי, אשר נשרף לגמרי בעת מלחמת נפוליון. אחרי ההסתלקות בכ”ד טבת תקע”ג בכפר פיענא, ואחרי קבורתו בעיירה האדיטש, נשארה המשפחה לגור בעיר קרעמענטשוג עד הקיץ, שאז באו לרוסיא הלבנה לתור להם מקום להתיישב בו. לכל זאת היו זקוקים לסכומי כסף גדולים, ולזאת פנה אדמו”ר האמצעי במגבית מיוחדת לאנ”ש.

את המצב באותה העת תיאר אדמו”ר האמצעי באגרת כללית שכתב אז לאנ”ש (אגרת ו): “הנה וודאי הגיע אליכם השמועה הרעה, רע ומר ממות ממש, אשר נלקח ארון האלקים, אבי אבי רכב ישראל… וביום הגיע השמועה הרעה הזאת אלי לכאן קרימנצוק, כי לא זכיתי להיות בעת הסתלקותו, נפלתי לארץ כל הלילה ולא הי’ בי דעת כלל… נסתלק נר האלקי’ ביום ש”ק פ’ שמות אחרי הבדלה. ונקבר בעיר האדזיץ על ידי זקינים כשרים… לא נשאר מאיתו מעות… כי הכל כלה על הוצאות הגדולים המרובים שבנסיעה הגדולה… נתחזקתי קצת לפקח בעין חמלה ורחמנות יתירה שעל אמי הרבנית תי’ ואחי וגיסי וכל בני ביתם, אשר יושבים בחושך ויגון גדול כזה… ובדעתי לישב בכאן עד הקיץ הבע”ל, כי שמעתי דיבת בשורה בשם איש מהימן, שהבתים שלנו שבקהלת לאדי’ כבר נשרפו על ידי השלהבת הלהב החוזר כו’. וגם קשה מאד הנסיעה לנשים וטף בימות החורף דרך רב כזה, על כן ודאי מההכרח לנו להתעכב בכאן עד אמצע הקיץ, עד אשר יראה ה’ בענינו וימצא לנו מקום מנוחה לנפשינו ויאמר לצרותינו די”.

מפת העיירה ליובאוויטש וסביבתה

הוצאות הישיבה בקרעמענטשוג עד הקיץ, של כל בני המשפחות שהיו עם אדמו”ר הזקן בדרכו, דרשו סכום מעות גדול. על כך ממשיך אדמו”ר האמצעי לכתוב באותה אגרת: “והנה אהו’ ידידי ר’ פנחס ור’ זלמן מדובראוונע התחילו לדרוש ולחקור אצל כל השד”ר, אולי נמצא בידם אף מעט מזעיר ממעות מעמד הקדום… ולשלוח המעות לידינו, ויהי’ לנו רווח והצלה פורתא עכ”פ… וכל המעות שיאספו ידידנו השד”ר, ימחלו למסור ליד ידידי ר’ פנחס משקלאב, בכדי שישלח לנו לכאן להחיותינו”.

מצב אנ”ש ברוסיא היה אז קשה ביותר, אחרי מלחמת נפוליון שהחריבה חלק גדול מעיירות רוסיא הלבנה. למרות זאת מבקשם אדמו”ר האמצעי באותו אגרת להתאמץ להחזיק את כל המשפחה המורחבת “יעוררו רחמים רבים עלי שלא אצטרך לסבב בשביל כל בני ביתינו למדינות מאלי’ רוסיא [אוקראינה] ופולין”.

בתחילת אותו קיץ פנו לממשל בבקשה לתמוך בהם לשיקום בית הרב ברוסיא הלבנה; כפי שסיפר אדמו”ר האמצעי (בחקירות ודרישות שבמאסרו, אגרת נט): “אחרי שובינו לבילורוסיה פנינו בבקשה לעזרה למושל הצבאי לשעבר, בגין הנזק הכבד הזה שהשאיר אותנו בעירום ובחוסר כל”. (ובאגרת ח): “פראשעניי’ [בקשה] שלנו אל הקיר”ה שביד גרף טא[ל]סטאיי… דמאהלוב”.

כאן וכאן לא נתפרש מתי הוגשה בקשה זו; אמנם כעבור שנה (קיץ תקע”ד) פנתה הרבנית סטערנא, אלמנת אדמו”ר הזקן, בבקשה נוספת באותו תוכן. בבקשה השנית הזאת נזכרת גם הבקשה הראשונה (המסע האחרון ע’ 44): אשר “הגשתי אשתקד – בחודש מאי 1813 [אייר תקע”ג] – לאדון המושל האזרחי של מוהילוב”. אמנם כפי הנראה מתוכן החקירות ודרישות שבמאסר אדמו”ר האמצעי, לא הועילו בקשות אלו. ולכן פנה אדמו”ר האמצעי במגבית כללית לאנ”ש לשיקום בית הרב.

מפה רשמית של העיירה ליובאוויטש, משנת תקע”ז

הנסיעה מקרעמענטשוג לרוסיא הלבנה

במשך הקיץ (תקע”ג) נסע אדמו”ר האמצעי, ביחד עם כל המשפחה, מאוקריינא לרוסיא הלבנה, ובמשך הדרך הארוכה הזאת נעצרו בעיירות רבות הן באוקראינה ובליטא והן ברוסיא הלבנה. [בין העיירות שנעצר בהם אדמו”ר האמצעי היתה זלאבין, שבה אמר את הדרוש מכלכל חיים בחסד (ראה מאמרי אדמו”ר האמצעי דברים ח”ג ע’ תתקסב).] ובכל אחת מהם תרמו למטרה הנזכרת. את הנסיעה הזאת מזכיר אדמו”ר האמצעי באגרת ט’: “בעברי כמעט רוב המדינה”, ובאגרת י’: “ברוב העיירות הרחוקים שעברתי”. ומפרט יותר באגרת נט (תרגום מרוסית): “כולם הסכימו פה אחד לתמוך בכל צורכי כל בני המשפחה… אמר לי לבי לנסוע למחוז וואלין, אוקריינה ורוסיה הקטנה ועד למחוז ליטא, והשם, ברחמיו הרבים עלינו, אכן עורר בקרב לבבות כל היהודים, חסידים ו ל א חסידים, בכל המקומות שבהם עברתי לבוא בעזרינו. הם היו מארגנים אסיפות ותורמים סכומים נכבדים עבורינו. וגם בשובינו לבילורוסיה תרמו כולם כפי שהבטיחו במכתבם ששלחו לקרעמענטשוג”.

בסוף הדרך נעצרו בשקלוב, שם היתה קהילה חשובה של אנ”ש, שם השלימו את אוסף המעות הנ”ל, ושם מינה אדמו”ר האמצעי שלושה מגדולי החסידים, על חלוקת המעות האלו בין משפחות צאצאי בית הרב. אודות הסכום הכללי שנאסף במגבית הזאת, סיכם אדמו”ר האמצעי בעת החקירה ודרישה שבמאסרו (אגרת נט, תרגום מרוסית): “בסך הכל הגיע סכום כל התרומות מכל האזורים כולל בילורוסיה ל־ 35 אלף רובל”.

חתימת אדמו”ר האמצעי, בה חותם שהוא מקהילת ליובאוויטש

מעות ה”מעמד” והמגבית לשיקום בית הרב

באגרות שכתב לאנ”ש אחרי ההסתלקות, בנושא המגבית לשיקום בית הרב, מחלק אדמו”ר האמצעי את המגבית הזאת לשני סוגים: א) “להיות כל איש שולח מעות מעמדו ולא יתן מגרעות ח”ו. וכמו שקבלתם עליכם אנ”ש בכתב שתחת יד השד”ר ר’ יוסף נ”י, בעוד חיים חיותם לפני אבא מארי הכ”מ” (אגרת ו). כלומר שהחסידים שנהגו לתת נתינות קבועות ל”מעמד” בית הרב, ימשיכו בתמיכתם זו גם אחרי הסתלקות אדמו”ר הזקן, “שלא יתנו מגרעות במעמדות אפילו פרוטה אחת” (אגרת ט). ב) מגבית מיוחדת לצורך שיקום בית הרב (בנוסף לנתינות הקבועות), כנזכר בתחילת אגרת ז’ (תרגום מרוסית): “הכספים שנאספו בעזהי”ת… יחד עם הנתינות הקבועות”.

באותה אגרת מפרט אדמו”ר האמצעי, כמה מתוך הסכום הזה של 35 אלף רובל כסף נאסף מהנתינות הקבועות של “מעמד” וכמה – מהמגבית המיוחדת: “חלוקת הכספים שנתרמו בעזהי”ת… יחד עם הנתינות הקבועות, שהם בערך חלק רביעי מסכום הכולל הזה”. ונתבאר פירוש הדברים על ידי אדמו”ר האמצעי, בחקירות ודרישות שבעת מאסרו (אגרות ס. סא), שרבע מסכום זה של 35 אלף רובל כסף, הוא מהנתינות הקבועות למעמד, ושלושה רבעים – מהמגבית המיוחדת.

חלוקת המעות בין צאצאי אדמו”ר הזקן

בעצם היתה מגבית זו על שם אדמו”ר האמצעי עצמו, אך לפועל החליט אדמו”ר האמצעי לחלק את הסכום הנאסף בין כל משפחות צאצאי בית אדמו”ר הזקן, הן לצורך בניית בתי מגורים, והן לצורך מחייתם בחצי השנה הראשונה, כאמור בחקירות ודרישות של אדמו”ר האמצעי בעת מאסרו (אגרת נט): “סכום זה חולק לכל אחד מאתנו לפי צרכיו, עבור בניו ובנותיו”.

משפחת בית הרב המורחבת, כללה אז 17 משפחות, כל אחת מהם קיבלה חלק – לפי ערך גודל המשפחה ולפי צרכיה, עבור בניית הבית ושאר ההוצאות. והולך ומפרט (באגרת ז) כמה לתת לכל אחת מהמשפחות. ופירט אדמו”ר האמצעי יותר בחקירות ודרישות שבעת מאסרו (אגרת נט): “פה אגלה בהן צדקי, שכל מטרת כתיבת מסמך החלוקה של סכום 35 האלף רובל שמסרתי לפנחס, היתה נעוצה בעובדה שהאחים וכל המשפחה פנו אלי בדמעות בבקשה שיותן להם את חלקם לפי מספר הנפשות, אף כי זה לא הותיר לחלקי אלא שליש מהסכום, כשם שגם אבי המנוח היה מחלק בימי חייו לכל אחד מאתנו מהתרומות שהחסידים היו שולחים עבורו… מתוך חשש שהדבר יוודע לחסידים ושהם לא יסכימו שאני מקבל רק חלק קטן מהסכום, נעשה הדבר בחשאי ללא ידיעת החסידים, באופן שאף אחד חוץ משלושת העדים הנ”ל לא ידע על זה”.

בית הכנסת ובית אדמו”ר האמצעי שבנו בליובאוויטש

בשלהי הקיץ קבעו את ביתם בעיירה ליובאוויטש, בבית שקנו מבעל האחוזה. דיווח על כך החוקר קורביצקי (נספח 16) “אחרי שהרב… הגיע לעיירה ליובאוויטש בשנת 1813, ואחרי קניית בית של עץ מבעל האחוזה קרויער, סיכם הרב עם קרויער לבנות בשבילו בחצר בית כנסת של עץ”. מתוך הסכום הנ”ל לקח אדמו”ר האמצעי 8,000 רובל, עבור בניית ביתו ובניית בית הכנסת בליובאוויטש, כאמור בהמשך החקירה ודרישה של אדמו”ר האמצעי (אגרות נט): “סכום זה… הקמת בית כנסת גדול ומפואר ורכישת ספרים, וכמו כן עבור תמיכה לצורכי קיומנו ולמחייתנו למשך מעט יותר מחצי שנה”.

ועל כך סיפר אדמו”ר האמצעי, בחקירתו השניה שבעת מאסרו (אגרת סא, תרגום מרוסית): “הכנות לקראת הקמת בית כנסת גדול ומפואר, שדברתי אודותיו בתשובה שניתנה בפעם הקודמת, כוונתי היתה לבנין בית הכנסת בעיירה ליובאוויטש שעלה 6000 רובל. 4 ספרי תורה, חמשה ספרי תורת משה כתובים על קלף עלו 1500 רובל. ריהוט פנימי של בית הכנסת, כלומר מנורות מקריסטאל, ארונות ושאר הדברים עלו 500 רובל. ספרי דת שונים עלו עד 3000 רובל סיגנאציות. כיון שהבניה הזאת לא נעשתה בבת אחת, איני יכול לאמר בוודאות, כמה מתוך הסכום הנזכר בא מהכסף שאספנו אז לחלוקה, וכמה מהכנסות שהגיעו אחר כך”.

בדיווח של החוקר קורביצקי, שכתב אל בית המשפט בשנת תקפ”ו (1825), מספר שבתחילה קנה אדמו”ר האמצעי בית עץ מאת בעל האחוזה מר קרויער, ואחר כך בנה בחצר בית כנסת גדול של עץ. “בנין בית הכנסת התחיל בשנת 1814 [תקע”ד] ונגמר בשנת 1815 [תקע”ה]”. גם הרבנית סטערנא (אשת אדמו”ר הזקן) התיישבה אז בליובאוויטש, וכתבה בבקשה הנ”ל, בקיץ תקע”ד (המסע האחרון ע’ 44): “צריכה אני לגור בעיירה ליבאוויצ’י בבתים זרים”.

כשבנו את בית אדמו”ר האמצעי, בנו בו גם חדר עבור אוצר הספרים שרכש במשך הזמן. בדיווח הנ”ל של החוקר קורביצקי, מספר הוא בשנת תקפ”ו: “בבית הרב שניאור מצאתי 611 ספרים מסודרים ב־ 4 ארונות”.

[עוד על ההתיישבות בליובאוויטש באותה שעה, בניית בית הכנסת, כתיבת ספרי התורה, ובניית המקוה בליובאוויטש, מסופר ב”תולדות חב”ד ברוסיא הצארית” פרק לט].

כתי”ק אדמו”ר הצמח צדק שמתאר את הרחובות וכיכר השוק שבעיירה ליובאוויטש

הוספת שליש ל”מעמד” הקבוע

אחרי שהתיישבו בליובאוויטש, היה צורך לקבועת את סדר “מעמד בית הרב”. וכיון שבתקופת המלחמה עלו כל מחירי המחיה, ביקש אדמו”ר האמצעי מאנ”ש להעלות את סכום המעמדות בשליש. וכך כתב לאנ”ש בתחילת חורף תקע”ד (אגרת ט): “שלא יתנו מגרעות במ[ע]מדות אפילו פרוטה אחת, ולא עוד אלא שיתנו נא אל לבבם היטב הדיק בעינא פקיחא לעיין בצרכי ההוצאה לפי שעה והזמן, שהכל ביוקר מופלג בכפלי כפליים מכמו שהיה בזמן הקודם… ולזאת גודל הבקשה מאת כל בני בית אאמו”ר ז”ל נ”ע, שכל איש כפי ברכתו אשר ברכו ה’, הגם שלא היה לו עדיין עילוי כלל, יוסיף ערך שליש על ערכו הקדום ולא יפחות מזה… וכאשר קבלתי כמה וכמה מכתבים מכמה וכמה עיירים ששלחו אילינו לק’ קרימענצוק, שיחזיקו בכל לבבם ובכל נפשם, בכריתות ברית וחסד ה’ עם בית אאמו”ר ז”ל נ”ע, ולא ירפו ח”ו, אלא אדרבה יתאמצו בכל עוז להוסיף על האפשר”. ושוב כתב להם באותה שעה (אגרת י): “כאשר יפרש לכם שלוחינו מוכ”ז הנ”ל, אשר ת”ל יספיק לנו כל הצורך אם יוסיפו ערך שליש ויותר”.