“לפני כשנתיים אבד כאן לייזר, ואיתו עימו שקע בבוץ גם סוסו”. כך מספר לי העגלון בהצביעו בשוט שבידו על מעבה־היער השכן • תיאור ציורי על הנסיעה בדרך לליובאוויטש – מתוך יומן אוטנטי שנכתב על יד גוי, עיתונאי רוסי (סטאניסלב סטאניסלבוביץ’ אוקרייץ), שנסע לליובאוויטש בימי כ”ק אדמו”ר ה’צמח־צדק’
כרם חב”ד
לליובאוויטש הגעתי דרך המסילה העתיקה של באבינוביטש. דרך בלתי אפשרית, שכמדומה לי שלא ניתן למצוא דרך גרועה יותר בכל העולם; די אם אומר שלאורך עשרים וויראסט עוברת היא בתלם ארוך הרצוף שרשי עצים רקובים למחצה, שללא ספק זוכרים הם את הימים שבהם התקדם צבאו של נפוליאון באותה סביבה. משני צדי הדרך שוכנת ביצה בלתי ניתנת למעבר, ויש שאינה מסוגלת להחזיק אפילו כלב. לעיניך נפרש כמין אחו ירוק בינות לעצים, אך חלילה לך להאמין למראה עיניך! אין זה אלא ‘חלון’ הנפתח לבור שאין לו תחתית. שרשי עצים בוגדניים כיסו את ה’חלון’ בשכבה דקה, אבל שום בעל־חיים שבעולם אינו יוצא מכאן חי. סמיכה היא הביצה במאוד, וכלל שתגביר החיה את מאמציה להיחלץ, כך כורה היא לעצמה את קברה במהירות רבה יותר ומקרבת את קיצה. בהמה הנקלעת למקום זה נעלמת, טובעת היא בבוץ והחלון הבוגדני מתכנס שוב בקרום ירוק ללא הותֵּר שום זכר למה שנתרחש פה אך זה עתה.
“לפני כשנתיים אבד כאן לייזר, ואיתו עימו שקע בבוץ גם סוסו”. כך מספר לי העגלון בהצביעו בשוט שבידו על מעבה־היער השכן.
“הכיצד זה נפל לבוץ?”
“מה שאלה היא זו “הכיצד”? נסע, עייף, ונרדם. משהו הבהיל את הסוסה הצעירה והבלתי־מנוסה, סטתה קמעה מהדרך, המשיכה בכיוון העיר ומשכה אחריה את העגלה יותר ויותר אל תוך הבוץ. התעורר לייזר, ומנומנם למחצה התחיל להצליף בה בשוטו עד שנפלה לתוך ה’חלון’. פרפרו ופרפרו עד שבלע אותם הבוץ ולא נודע כי באו אל קרבו. לבוץ הזה, אדוני, אין תחתית”.
“הראה מישהו כיצד הלך לו לייזר לקראת מותו?”
“כן אדוני, הכל התרחש לעיני בנו שנסע מאחוריו, לא הרחק ממנו. צעק, בכה – אבל לא יכול היה להושיע את אביו. כך סיפר הוא עצמו אחר־כך”.
‘אכן דרמה אמיתית’, אמרתי בלבי, בעשותי נסיונות נואשים להתיישב בצורה נוחה יותר, תוך כדי קפיצותיה ורקידותיה של העגלה על הכביש הארור. אכן, דרך עגומה למדי. לאורך עשרות וויראסטאות משתרע לו על הביצות יער עצי מחט, יער גוסס שעציו לא יסכנו אפילו להסקה, ואך לעתים מזדמנים גם שטחים יבשים ובהם שטחי עצים מחטניים ראויים לשמם. מפעם לפעם נראים גם יערות רבים שהיו למאכולת אש, מרחבים עצומים של שרידי עצים שרופים וצמחיה חרוכה.
הכל מעציב ואינו נחמד למראה כלל. יערות ענק אלו על סעיפיהם החרוכים המתנשאים השמימה, דומים עליך כנפילים שניעורו מקברם, וזרועותיהם שלוחות כלפי מעלה בקובלנא על גורלם המר. את מקומם של האשוחים השרופים תופסים בדרך כלל עצים עולי ימים ועמוסי עלים, חזזית מצהיבה ואיזוב. ואם במקום מים הם, מאפילה שם חורשת ערבות את משכנו־מקלטו של התושב העיקרי במדבר זה – הזאב. כל האיזור שמאורשא ועד ליובאוויטש דליל הוא בישובים; פה ושם מבחינות עיניך בחוותו הקטנטונת של בעל אחוזה זעיר – ואף היא ריקה מאדם: הרי אך זה עתה הוכרז “החופש”, ובעלי האחוזות שחששו ממרד האיכרים הצפוי העדיפו לעקור אל הערים עד יעבור זעם.
הימים ימי תחילת האביב. ערב חם ובהיר, היערות מתעוררים לתחיה, ולאזניך מגיעים מאי־שם צפצופי צפורים לרוב וקולות מקולות שונים. שקשוקם הערב של נחלי מים עליזים, קרובים – אך בלתי נראים – מגיע לאזניך. מעליך תכלת השמים האביביים שאין קץ לעומקם, ובהם עננים קטנים, כמעט שקופים, ככנפי עוף־ענק פרושים, ומשייטים הם בשקט לעבר השקיעה.
יפה הוא האביב באזורינו, במעלה נהרות הדווינא והדנייפר, היו הרהוריי באותה שעה. “אך מה לך נרפה – נזפתי בעגלון – חייבים אנו להזדרז ולהגיע לליובאוויטש בטרם חשיכה, ובאם לאו – השמר והזהר לבל ניפול לאותו ‘חלון’ ארור”…
הירח יצא על הארץ, וכוכבים אין ספור נצצו ממסילותם. הדרך החלה לטפס במעלה ההר. ומאחר שכאן היתה היא כבר יבשה, עשינו די מהר את עשרת הוויראסטאות האחרונים. והנה אנו בליובאוויטש, אחוזתם של הרוזנים למשפחת ליובמירסקי. ערימת בתים קטנים, בתים יהודיים טיפוסיים, מפוזרת היתה לצד הגבעה התלולה.
(נדפס ב”כרם חב”ד” גליון 2 עמ’ 81 ואילך)