מאדמו”ר ועד תקנות: ציוני דרך, מקומות ונקודות שמרעידים עד עצם היום הזה את הנימים!
לפני מאתיים שנה בדיוק החלה ההתיישבות החב”דית הממוסדת בעיירה ליובאוויטש • במשך 102 שנים תמימות הייתה ליובאוויטש המוקד המרכזי של חסידות חב”ד אשר בו חיו, פעלו והנהיגו את עדת צאן מרעיתם: האדמו”ר האמצעי, ה’צמח צדק’, הרבי המהר”ש והרבי הרש”ב • הלקסיקון האלפביתי שלפנינו מכיל את המושגים העיקריים של הווי העיירה הקדושה ונקודות הציון המרכזיות בה, מתוך אמונת אומן כי קדושה אינה זזה ממקומה
בנימין ליפקין
אדמו”ר הזקן
ההתיישבות החב”דית הממוסדת בעיירה ליובאוויטש החלה אמנם בדיוק לפני מאתיים שנה, אולם העיירה עצמה נוסדה לפני כחמש מאות שנה. זמן רב קודם לכן, היה זה כ”ק אדמו”ר הזקן שהיה בליובאוויטש ששהה בה בצעירותו ולמד תורה מפי הרה”ק רבי יששכר בער מליובאוויטש, שהיה רבה של העיירה ומתלמידי המגיד ממעזריטש. לימים היה מורו של רבנו הזקן לאחד מתלמידיו וחסיד חב”ד בעצמו (בית רבי, עמוד 148).
ארגזים
כשנאלץ הרבי הרש”ב לעזוב את ליובאוויטש והעתיק את מקום משכנו לרוסטוב, נטל עמו אוסף כתבי־יד־קודש של רבותינו נשיאינו ומספר מוגבל של ספרים חיוניים. כל אוסף הספרים הגדול, שהכיל אלפים רבים של ספרים וכתבי יד, רוכז בשלושים וחמישה ארגזים גדולים והניחום למשמרת במחסנים של החסיד ר’ זלקינד פרסיץ במוסקבה. לימים נלקחו הספרים וכתבי היד אל הספרייה הציבורית במוסקבה, וממנה החלו לאחרונה להיגאל, בבחינת ‘אתחלתא דגאולה’ אל המוזיאון היהודי במוסקבה ולידיו האמונות של שליח הרבי ורבה הראשי של רוסיה, הגה”ח רבי בערל לאזאר.
באר המים
בצד מזרח של החצר (עיין ערך) שהקים ושכלל הרבי המהר”ש, ליד אחד השערים, שכן באר מים וגינת נוי לידו (ליובאוויטש וחייליה, עמוד 21). אלו תרמו לצביונה הציורי והמלכותי של חצר בתי רבותינו נשיאינו בעיירה ליובאוויטש.
בנימינ’ס שטיבל
אחד הצדיקים הנסתרים שהתגוררו בעיירה ליובאוויטש ואשר עליהם מספר הרבי הריי”צ (ספר הזכרונות), היה ר’ בנימין, אשר הציל את העיירה מהתנפלות שודדים. הוא הקים את בית הכנסת הראשון בליובאוויטש. במשך כל ימיה של העיירה נשא בית־ כנסת זה את שמו. ‘בנימינ’ס שטיבל’. מלבד זה היו בליובאוויטש עוד כמה בתי כנסת ובראשם כמובן בית הכנסת שבו התפללו ביומי דפגרא ובמועדים רבותינו נשיאינו.
החצר
מאז התיישבות הרבי האמצעי בליובאוויטש, עם תחילת ימי נשיאותו, היה בה מקום משכנה של חצר רבותינו נשיאינו. ליובאוויטש שימשה המוקד המרכזי של חסידות חב”ד בימי אדמו”ר האמצעי, אדמו”ר ה’צמח צדק’, אדמו”ר מוהר”ש ואדמו”ר הרש”ב, עד שנאלץ לעוזבה ולהימלט הימנה לרוסטוב אשר על נהר דון.
הלשנה
בשנת תר”א הלשינו ה’משכילים’ על הרבי ה’צמח צדק’ כי הוא מתנגד לתכנית הממשלה לכפות על ילדי ישראל ללמוד ‘השכלה’ במקום תורת ה’. בעקבות מעשה ההלשנה, הגיע חוקר מיוחד לליובאוויטש שחקר את הרבי וערך חיפוש בביתו. הופעת החוקר ריגשה מאוד את הרבי ה’צמח צדק’ והוא נפל למשכב (פרדס חב”ד 4, עמוד 59). מאוחר יותר, חרף בריאותו הרופפת, השתתף בוועידה מיוחדת שבעקבותיה קיבל מהממשל תעודת אזרח נכבד לדורותיו (‘אדמו”ר הצמח צדק ותנועת ההשכלה’).
חתימה
חתימת יד קודשו הקבועה של הרבי האמצעי כללה שתי מילים: “דובער מליובאוויטש”.
יריד
פעמיים בשנה, במשך החודשים טבת (ינואר) ותמוז (יוני) היה נערך בליובאוויטש יריד, בהיותה העיירה המרכזית של האזור שבלבו היא שכנה. בחידושיו של הצמח צדק (צמח צדק, חידושים, לג, ד), נמצא דיון ארוך בכתב יד קודשו אודות רשות הרבים, כשהדוגמה שבה הוא משתמש היא השוק שנערך ביריד “בעירנו ליובאוויץ”.
ישיבה
מקום מושבה הראשון והמרכזי של ישיבת ‘תומכי תמימים’ אותה הקים הרבי הרש”ב היה בליובאוויטש. הישיבה שכנה בלב חצר רבותינו נשיאינו והיא הייתה המוקד המרכזי שכל שאר המבנים היו מסונפים אליה.
לובביץ’
שונה הוא האיות המלא של המילה אצל כל אחד מרבותינו נשיאינו. הרבי זי”ע איית את המילה במתכונתה הנוכחית. הרבי הריי”צ איית אותה, בנייר המכתבים הרשמי שלו, כך: לובאביץ’. הרבי הצמח צדק כתב: ליובאוויץ.
ליובאוויטש
הרבי הריי”צ מסביר את פשר השם ליובאוויטש, הנובע משורש ליובא, שמשמעותו, ביידיש וברוסית, אהבה – על שם אהבת הבריות ששררה בין יהודי הכפר, שלרוב יהודים פשוטים ועובדי ה’ היו.
ליובאוויטש וחייליה
כשעלה בדעת הרה”ח ר’ רפאל (פולע) נחמן הכהן ע”ה, לחבר ולהוציא לאור ספר בשם ‘ליובאוויטש וחייליה’, המרכז את זיכרונותיו ומספר לראשונה את סיפורה של ליובאוויטש והדמויות בה, כתב על כך לרבי וזה היה מענה קודשו: “כל תיאור וסיפור אמיתי דליובאוויטש מובן שטוב הוא וצורך השעה” (ליובאוויטש וחייליה, עמוד 6). הרבי אף ביקש ששני בוגרי ליובאוויטש יגיהו את הספר וכן היה.
מוזיאון
עם פתיחת מסך הברזל החל הרב נתן גורארי’, שליח הרבי בבופולו, לשאת ולתת עם שלטונות רוסיה להקמת מוזיאון מיוחד בעיירה ליובאוויטש. פעילותו זו זכתה לעידוד נמרץ של הרבי. בין השנים תשנ”ו ותש”ס נרכשו, בשלושה מועדים, כל חצר רבותינו בליובאוויטש. לרכישה היה שותף גם הנגיד מר אליה סגל שהרב גורארי’ רתם אותו לטובת העניין. בחודש ניסן תש”ס פתח המוזיאון המקומי את שעריו לציבור הרחב.
מצבות
במרוצת השנים, נהרסו מצבות ציוני רבותינו נשיאינו בליובאוויטש. בשנת תשכ”ו, כשנוצרה ההזדמנות הראשונה של יהודים בודדים להגיע למקום, שיגר הרבי את הרה”ח ר’ דוד גורביץ מסמרקנד הרחוקה אל ליובאוויטש, והקים בה מחדש את מצבות ה’צמח צדק’ והרבי המהר”ש. בשנת תשמ”ט הוקם האוהל מחדש בידי הרה”ח ר’ דוד נחשון ור’ אבי טאוב. השניים קיבלו את הוראותיו המדויקות והמלאות של הרבי בכל שלב במלאכת השיפוץ וההקמה.
מקווה
עם תחילת ההתיישבות במקום, לפני מאתיים שנה, הקימו החסידים בהוראת האדמו”ר האמצעי, מקווה טהרה. בכתבי הרבי הצמח צדק (שו”ת צמח צדק, חלק יורה דעה, סימן קב), מופיע תיאור מדויק של בניית המקווה על שלביו. לימים נבנה מקווה גדול יותר ורחב ידיים, על שפת הנהר, לא הרחק מחצר רבותינו נשיאינו (תיקוני מקוואות, עמוד לח).
סמולנסק
העיר הגדולה הקרובה ביותר לליובאוויטש. בימי הרבי הרש”ב נאסר היה על יהודים להתגורר בה ואף לא לחצות את גבולה (ליובאוויטש וחייליה, עמוד 12). באותם ימים על הבאים לליובאוויטש היה לעשות את דרכם דרך ויטבסק בלבד. בימים אלו מכהן בה כרב וכשליח הרב לוי יצחק מונדשיין, שהפך את שממת היהדות שם לאימפריה של ממש. הסרים לבקר בליובאוויטש ולהשתטח על ציוני רבותינו נשיאינו, עושים אתנחתא בסמולנסק ומתבשמים מהתחייה היהודית המשגשגת במקום.
ספרים
אחד המאפיינים הבולטים ביותר בביתו של האדמו”ר האמצעי בליובאוויטש היה העובדה שקירות רבים בו היו מכוסים בספרים מראשם ועד רגלם. כך, למשל, קירותיו של חדר היחידות והחדר הסמוך לו היו מכוסים בארונות מלאים וגדושים בספרים וכתבי יד (ספריית ליובאוויטש עמוד לא).
ציון
ליובאוויטש משכנת את מקום ציונם של הרבי הצמח צדק והרבי המהר”ש. בצוואתו הורה הרבי הצמח צדק שלא לבנות בניין על קברו לא מלבנים ולא מעצים. ואולם לנוכח החשש שהגויים המקומיים יתנכלו לקבר ויחפרו בו כדי לחפש שם זהב שאולי הוטמן בו, נאלצו להקים סביבו אוהל עם כתלים גבוהים שהקיפוהו, תחילה ללא גג ובמרוצת השנים חיפוהו בתקרת גג. בנקוף השנים הוסיפו והקימו חדר לדרומו של האוהל, על מנת שזה ישמש כבית מדרש סמוך לקברו (אגרות קודש אדמו”ר מוהר”ש איגרת מ). בבית החיים שוכן עד עצם היום הזה גם אוהל הרבניות הצדקניות: מרת שטערנא שרה אשת אדמו”ר הזקן, מרת שיינא אשת אדמו”ר האמצעי, מרת חיה מושקא אשת אדמו”ר הצמח צדק ועוד רבניות מבית הרב. במקום נפרד, וסמוך יותר לאוהל רבותינו נשיאינו, טמונה הרבנית רבקה אשת אדמו”ר המהר”ש.
צמח צדק
במשך קרוב לארבעים שנות נשיאותו של הרבי הצמח צדק, הנהיג את עדתו בעודו יושב על אדמת ליובאוויטש. היה זה הרבי הראשון מרבותינו נשיאינו שהיה בליובאוויטש מתחילת נשיאותו עד יומו האחרון, בי”ג בניסן תרכ”ו. עם זאת, נוהג היה הרבי הצמח צדק לבקר בעיירות שונות, קרובות ורחוקות, כדי לחזק את עדת החסידים ולשאת בפניהם דברי אלוקים חיים.
קילומטר וחצי
שטחה של ליובאוויטש משתרע על פני קילומטר וחצי על קילומטר וחצי. עם זאת, נחשבה תדיר כעיירה מרכזית של האזור כולו. שמה הגדול נקנה לה במשך כל ק”ב השנים שבהן שכנה בה מלכות בית ליובאוויטש בשיא תפארתה והדרה.
הרבי האמצעי
במהלך הקיץ שלאחר הסתלקות אדמו”ר הזקן, עם תום מלחמת נפוליאון, התיישב הרבי האמצעי בליובאוויטש. תחילה רכש במיטב כספו בית עץ מאת בעל האחוזה מר קרויזר ואחר כך בנה במרכזה בית כנסת גדול שהיה עשוי כולו עץ (מאסר וגאולת אדמו”ר האמצעי, עמוד סג). הבנייה החלה בשנת תקע”ד ונמשכה על פני שנה או שנתיים. את ספריו הרבים, שמנו מעל שש מאות, העמיד להשאלה ליהודי העיירה. באותה עת גרו בליובאוויטש מאה ועשר משפחות (ספר הזכרונות, הרבי הריי”צ, פרק א).
הרבי המהר”ש
האדמו”ר היחיד לבית ליובאוויטש שנולד, גר כל ימיו ונסתלק בליובאוויטש היה הרבי המהר”ש. לנוכח צוואתו של הרבי הצמח צדק, שבניו לא יגורו בביתו, אלא יקום בו תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן או בית מדרש, הקים הרבי מהר”ש במקום, בעקבות השריפה שפרצה במקום, כשנתיים לאחר הסתלקות הרבי הצמח צדק, בית מדרש גדול, אך את ביתו הקים בסמוך ולא במקום זה ממש (אגרות קודש כ”ק אדמו”ר הרשב, אגרת מא).
הרבי הרש”ב
הרבי הרש”ב נולד בליובאוויטש ובה הקים, בקיץ תרנ”ז, את ישיבת תומכי תמימים. בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהצבא הגרמני התקרב לאזור ליובאוויטש, נאלץ לעזוב את העיירה בשנת תרע”ו, והתיישב סופית ברוסטוב על נהר דון, הרחק מאזור הספר ובלב המדינה. ההתיישבות ברוסטוב הייתה מלכתחילה זמנית ועל דעת שכשיעבור זעם תשוב חצר הקודש, למקורה בליובאוויטש. וכה כותב הרבי הריי”צ (אגרות קודש כ”ק אדמו”ר הריי”צ, חלק יד עמוד נד) : “באנו לפה ראסטאוו בשנת תרע”ו בחודש מרחשוון בסופו, בתקוותינו בקיץ הבא לחזור למגורינו לליובאוויטש”.
רחובות
רחובות העיירה ליובאוויטש (ליובאוויטש וחייליה, עמוד 14): שילעווע, חאלוקה, פטרבורג (כך כונה הרחוב בלשון סגי נהור, לנוכח העובדה שאדמתו הייתה בוצית כל השנה לרבות בימי הקיץ), שייער גאס –כונה בפי הבריות, די קאלטע גאס (הרחוב הקר, ובו היו מתגוררים הגויים), ברוקגאס (ברוסית: מעבר לנהר), הרחוב שלפני כיכר השוק.
רחוב בעיירה ליובאוויטש. צילום: יוסף וגובסקי
שוק
מידי יום ראשון נערך היה ברחובה הראשי של ליובאוויטש יום שוק, אשר במהלכו היו באים גויים מכל הכפרים מסביב, מוכרים את תוצרתם ואגב כך רוכשים בעצמם את הדברים שהם זקוקים להם מהחנויות בעיירה (ליובאוויטש וחייליה, עמוד 13).
שריפה
שריפות רבות ונוראות ידעה ליובאוויטש. כל אחת מהן לא הותירה שריד ופליט ובעקבות כל אחת מהן נדרשה בנייה מחדש של המבנים שהיו למאכולת אש, בעיקר לנוכח העובדה שהם היו בנויים מעץ בלבד. כל אחת מהבניות הללו צפנה בחובה בשורת הרחבה של הבתים ובתי המדרש. השריפה הגדולה והמחרידה היתה בין השנים תרט”ז לתרי”ח ובה נשרף בית הרבי הצמח צדק, עם כל החצר, וחלק גדול מספריו וכתבי היד שלו ואשר היו באוסף שלו (ספריית ליובאוויטש עמוד לג). בתווך היו עוד שריפות רבות. בשנת תרפ”א, עלה באש כל חצר רבותינו בליובאוויטש ומאז שממה העיר שנים רבות וארוכות. בעקבות אותה שריפה גם נשדדו ונבזזו כל האוצרות שהיו טמונים במעבה האדמה למרגלות החצר.
תומכי תמימים
מקום מושבה המקורי והמרכזי של הישיבה הקדושה היה בליובאוויטש. ביומנים של ימי הבראשית של הישיבה מתואר כי האולם הגדול של הישיבה מנה (ליובאוויטש וחייליה, עמוד 13). שולחנות גדולים, כעשרה תלמידים אכלסו כל שולחן. באמצע האולם הייתה בימה רחבה ועליה שני שולחנות עבור המשגיחים (רשימות דברים, חלק א, עמוד שטו). במרוצת השנים הוקמו עוד בתים סמוכים למבנה אולם הישיבה אשר שימשו, בין היתר, לחדר אוכל, חדר אוכל מיוחד לחג הפסח ופינת תה לתלמידים (ליובאוויטש וחייליה עמוד 22). שנתיים לאחר עזיבת הרבי הרש”ב את ליובאוויטש נותרה במקום הישיבה. אחרוני התלמידים עזבו את המקום לקרמנצ’וג בשלהי קיץ תר”ח. לפני נסיעת הקבוצה האחרונה של התלמידים, חפרו בעומק במרתף בית הרבי והטמינו חפצים רבים. לפני הנסיעה ישבו ה’תמימים’ להתוועדות שהייתה אפופה ברגשות מרירים, על כי נאלצים המה להיפרד מליובאוויטש. בלב כולם שררה התקווה כי הפרידה אינה אלא זמנית וכי בתום המלחמה ישובו לליובאוויטש כמימים ימימה (זיכרון לבני ישראל, עמוד עג).
תקנות
בימי האדמו”ר האמצעי, כשהחל להתקבץ קהל רב מהכיל את חצר הקודש בליובאוויטש, הנהיג הרבי תקנות מיוחדות שהגבילו את אישור הנסיעות אליו (אגרות קודש כ”ק אדמו”ר האמצעי, אגרות כ, כד), ולא כל הרוצה ליטול את השם יכול היה ליטול. התקנות נשמרו בקפידה.
* * *
מאחורי שדה לא זרועה
הרגליים נעולות במגפיים העומדות הכן לרשות הבאים בבית הגדול, שקם על אדמת חצר רבותינו נשיאינו וזכה משום־ מה לשם התואר ‘מוזיאון ליובאוויטש’. תחושת התרוממות מפעמת בלב בעת הצעידה בבוץ הליובוויטשאי. זה המקום בו שכנה סנהדרין משך 102 שנים. המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כמו קוראת אליך בת קול, מבעד לעצי הברוש של החורשה הבוצית. כאן, בין משעולי העיירה הזו שבתיה כמו נותרו מאות בשנים, התרקמו הסיפורים הגודשים את ספרי התולדות, את ‘ספר הזכרונות’, את דברי ימי החסידים. זוהי ליובאוויטש.
מאחורי שדה לא זרועה, כשמכל עבר ניבט רק תכול השמים, שוכן האוהל. פה נטמן כ”ק אדמו”ר המהר”ש. פה נטמן כ”ק אדמו”ר הצמח צדק. פה טמונים גם בנו בן השמונה של הרבי המהר”ש )שעל מצבתו, כמה מבהיל, נכתב ביחס אליו: “ארון הקודש, הרב הקדוש, הגאון הצדיק, חסיד ועניו, מוהר”ר אברהם סענדער”( ובנו בכורו של הרבי הצמח צדק, רבי ברוך שלום.
והנפש מפרכסת, והעיניים נעצמות:
אנא לעורר רחמים רבים – – –
ביציאה מן האוהל, מדהים להיווכח מפי זוג שלוחים המגיע למקום כי טעו בדרך משום שיש, תאמינו או לא, שני ‘ליובאוויטש’, ברדיוס של כמה שעות נסיעה.
(מתוך רשמי ביקור אישיים של כותב השורות בליובאוויטש, בימים אלו לפני שבע שנים)