מר מרדכי לזר למד בצעירותו בישיבה שהייתה בעיר קרמנצ’וג, שם התארח אצל החסיד הנודע הרב יצחק יואל רפאלוביץ’ מגדולי רבני חב”ד. בזכותו החל להתעניין יותר בחב”ד עד שכעבור זמן קצר נסע ללמוד ב”תומכי תמימים” בליובאוויטש. לאחר שהתקבל, החל ללמוד בסניף הישיבה שבעיר שצעדרין ולאחר מכן הוסיף ולמד עוד מספר חודשים בליובאוויטש. משום המשיך הלאה בחיפושיו אחר דרך חיים. ברבות השנים עלה לארץ הקודש, התגורר בחיפה וניהל בית מסחר לעורות ומוצרי סנדלריה. בארץ ישראל חבר למפלגת השמאל מפא”י והיה לאחד מפעיליה. את זכרונותיו אלו רשם לאחר למעלה מיובל שנים מאז התרחשו
הביא לדפוס: שניאור זלמן ברגר, בית משיח
הרבי שלום בער
“אני זוכר את הרבי שלום בער (רש”ב) במידה מספיקה כדי לומר מילים מספר עליו. הוא היה בעל שיער אדום, ראשו וזקנו להטו [בעת אמירת מאמר חסידות], גבוה במקצת ורחב כתפיים. דרשותיו עשו רושם כאילו נוצרו במחשבתו העמוקה תוך כדי אמירתן. היה מתחיל בקול נמוך, שאפילו העומדים בקרבתו התקשו לשמוע אבל קולו גבר וכל הקהל שמע את דבריו .. היה תמיד מצמצם בדיבור, תמיד רציני”.
בהמשך מסביר המספר כי לעיתים אדמו”ר הרש”ב התבטא בבדיחות הדעת באופן ספונטני, ומביא סיפור הממחיש זאת: מסופר כי פעם אחת נבחרה נציגות של גדולי ישראל כדי להיפגש עם המיניסטר סטוליפין, שהיה אז שר לענייני פנים, לבקש ממנו שיבטל כמה מההגבלות נגד היהודים. הנציגות כללה שלושה מגדולי יהדות רוסיה, הלא הם: רבי חיים סולובייצ’יק שהיה מפורסם בכל העולם כגדול הדור (ר’ חיים בריסקער), השני היה הרבי מליובאוויטש, והשלישי הרב מטעם הידוע ולדימיר טיומקין מליסבטגרד, שלא היה למדן גדול, אבל היה אחד הנואמים המפורסמים ביותר בעולם היהודי והיה גם ציוני מובהק.
זה היה בערב פסח ושמועות משמועות שונות היו נפוצות בארץ על שימוש היהודים בדם נוצרים, כדי לערבבו במצות פסח. השלושה ביקשו גם בראיון עם סטוליפין, להסביר לו ולשכנע אותו, כי אין שום יסוד לשמועות סרק אלה.
הראיון היה בפטרבורג ונמשך כחצי שעה. לסטוליפין ארכו הדקות והוא ביקש לסיים את הפגישה לאלתר, הוא הושיט את ידו האחת לטיומקין והשניה לרבי מליובאוויטש ובגאון רבי חיים מבריסק כפי הנראה לא השגיח ולא הושיט לו את ידו. כשיצאו שלושתם מסטוליפין רצה הרבי לנחם קצת את רבי חיים שלא נתכבד בתקיעת כפו של השר ואמר לו בבדיחות הדעת: “הרב מבריסק, אל תצטער על שהשר לא הושיט ידו גם לך, הרי ימי הפסח ממשמשים ובאים ובהגדה של פסח כתוב בפירוש: ‘דבר אחר – ביד חזקה שתים’ זאת אומרת, כאשר ‘הדבר אחר’ מושיט את ידו החזקה, הוא מושיטה רק לשני אנשים ולא לשלושה”… שלושתם צחקו והמשיכו בדרכם.
הרבי ר’ שלום בער .. הוא היה שקוע תמיד בד’ אמות של לימוד ה”נסתר”. נאמן ומסור לתפקידו היה מתכונן למאמרו בשביל ליל שבת, או שהיה מתכתב עם ראשי קהילות יהודיות מחסידי חב”ד וגם עם כאלה שלא היו חסידי חב”ד בענייני ציבור שונים. הוא היה מעודדם ומזרזם להשפיע על יהודים שנמצאו בקשר ישר עם הגויים הנאורים ועם שרי הממשלה של הצאר, כדי שזה האחרון יעביר את ההגבלות השונות או יקל על הגזרות הרעות שנגזרו עלינו. הוא היה איש אהוב על ההמון הפשוט. החצר בזמנו של הרבי רש”ב לא היתה מתעניינת ב’קטנות’ כגון קישוט הבית בכלים יקרים בכלי כסף וזהב, או במרכבה וסוסים ובגדים יקרים, בגדי משי או להיראות כמו מלך יהודי, דבר שהיה קורה אצל ‘רביים’ אחרים בפולין, בגליציה ובדרום רוסיה, בייחוד בדורות האחרונים.
אכן, רבי שלום בער, היה בראשו ורובו שקוע בדברים העומדים ברומו של העולם, בהפצת הפילוסופיה החב”דית, בהרחבת בתי אולפנא וישיבות שגולת הכותרת שבהם היתה הישיבה בליובאוויטש גופא, שהוציאה לומדים וידענים הן בחכמת הנגלה והן בחכמה הנסתר. הוא סיפק לקהילות רבנים, שוחטים, בעלי קריאה, חזנים, מלמדים ומורים, שיצאו להם מוניטין בעולם היהודי. השליחים שנשלחו על ידי הרבי היו חדורי הכרה מלאה על תעודתם בחיים ועל אחריותם לקהילות שלהם. כל אלה מילאו תפקיד חשוב, אולי החשוב ביותר בחיי הקהילה ברוסיה, בשעה שהרעות והצרות היו מתרבות ממש כל יום ויום. מקור התקווה העיקרי היה האמונה בעתיד העם ובגאולה הקרובה לבוא. הבחורים והאברכים [החב”דיים] הצטיינו באהבתם לעם ישראל, בניקיון כפיהם, בהילוכם ההדור, בנימוסיהם היפים, במסירותם להפצת התורה .. ואין כל תימה שממשפחה כזאת יצא נשיא ישראל, ר’ זלמן שז”ר, שגם הוא נצר מגזע השניאורסונים, שתורה, גדולה ואצילות של היהודי האמיתי התמזגו בו בהרמוניה נפלאה ושעליו גאוותנו.
“שניאורסונית טיפוסית”
לסיום התיאור על אודות אדמו”ר הרש”ב מספר מרדכי לזר, כי לרבי היה בן יחיד רבי יוסף יצחק, ולו בנות. הוא מוסיף כי לאחר פטירתו של אדמו”ר הריי”צ “כס הנשיאות החב”דית עבר אחרי פטירתו לקרוב המשפחה, בן אדם מאוד מוכשר, הלא הוא רבי מנחם מנדל שניאורסון, אבל גם הוא חשוך בנים ובנות. פגשתי אותו בהיותי בניו יורק, בברוקלין. איש נעים הליכות והתנהגותו היא שניאורסונית טיפוסית. הוא ממשיך בהצלחה גדולה בפיתוח רשת חב”דית .. לפי מיטב שיטתה ומסורתה של התנועה החב”דית”.
אידיאליה נהדרת
אנו שבים אל שנות נעוריו של מר לזר, אל המניעים שהביאוהו לעבור דווקא לישיבת “תומכי תמימים”:
“עוד בהיותי בקרמנצ’וג שמעתי לעיתים קרובות שיחות שונות על הישיבות המפורסמות שבליטא ורייסין, ביניהן ישיבות וולוזי’ן וטלז המפורסמות. אולם בקרב הבחורים האדוקים ביותר, בין אלה שמעולם לא התפללו תפילה חטופה ולא החסירו מן הנוהג לטבול במקווה קודם תפילתם, לא הפסיקו להלל ולשבח את ישיבת ליובאוויטש, שם, לפי דעתם, היו הנגלה והנסתר משולבים ביחד, והיא מוציאה מתוכם אנשים מושלמים ורמי מעלה. בכל ישיבה היו אומרים שאין לומדים בה את ‘התניא’ ואת ‘תורת הנסתר’ נהנים מהתורה רק במחציתה.
ובכלל: איך יכול למדן למלא כרסו בש”ס ופוסקים ולא לדעת כלום מתורת הנסתר? הרי זה לא יתכן. על כן חייב כל יהודי טוב, לנסוע לישיבת ליובאוויטש שהיא מרכז החסידות החב”דית, ולמלא את החסר לו.
לא ייפלא ש… החלטתי לשים פעמיי לליובאוויטש. כשאני נזכר באותם הימים שלמדתי בליובאוויטש, אני כולל אותם בתוך התקופות היפות והמעניינות ביותר בימי עלומיי וגם אחרי הרבה שנים לאחר מכן. עיירה זו הופיעה תמיד לפני עיני רוחי כאידיאיליה נהדרת”.
בזמני, היתה ‘ישיבת ליובאוויטש’ שוכנת בעיירה הקטנה ששמה היה ליובאוויטש, וכל נער ששאף ורצה להנות מאור הגנוז החב”די שבתוך כותלי ישיבה זו היה נוסע לשם. אם אמרו ‘ליובאוויטש’ משמעותה היה העיירה ליובאוויטש גופא, היא ולא אחרת. יוצא דופן אחד היתה העיירה שצעדרין, שם היו לומדים כמה עשרות תלמידים מודרכים על ידי מורים נבחרים קודם הגיעם למדרגת לימוד עצמי באולם הגדול של ישיבת ליובאוויטש גופא תחת השגחתו והדרכתו של המשגיח (שבזמני היה “יושקע רוגאטשובר”). המשגיח יושקה היה מתהלך אנה ואנה על הבימה הבנויה לתלפיות בצדו המזרחי של האולם ועינו פקוחה על מאות התלמידים, שהיו יושבים כל אחד ואחד במקומו הקבוע, מסלסל לעצמו איזה ניגון, לומד דף גמרא בפני עצמו, ורק בסוגיה קשה, שלא היה יכול ‘לפצחה’ היה פונה ל’יושקע’.
לאחר הסבר ארוך אודות התייסדות החסידות שב לחסידי ליובאוויטש:
“מה טיבה של חסידות ליובאוויטש שנשארה עד היום [הספר נכתב בשנת 1973 (תשל”ג)] כגוף הנושא את עצמו, פועל ומפעיל בונה ומשפיע בהרבה מקומות, אף באלה שמעולם לא שמעו עליה קודם, כמו בצפונה של אפריקה, ארצות הברית, ארצות דרום אמריקה ואפריקה, ועוד? דוגמה בולטת לכך הוא הרב מנחם מנדל שניאורסון “הרבי מליובאוויטש” הגר עכשיו בברוקלין. הוא עומד בראשה של ‘אימפריה’ גדולה והשפעתו מגיעה לכל ארצות תבל בהן קיימות קהילות יהודיות והחלטותיו מתקבלות אצל חסידיו ומעריציו כצו דברי אלוקים חיים; מהי הסיבה לכך?
רבות הסיבות, אולם בראש ובראשונה הביאה לכך הפילוסופיה של חסידות זו, המדברת ישר ללב, וביחוד ללבו של הדור הצעיר, והגורמת להכנסת היהודי אל תחת כנפיה”.
הכנסת אורחים
“כאמור למעלה השם ‘ליובאוויטש’ היה תמיד מגדל אור מסתורי הקורץ מרחוק ומושך משיכה בלתי פוסקת. בעודני ילד היה אבי מספר לי לעיתים קרובות על הישיבה הנפלאה השוכנת שם. גם מחברי זלמן קלמפרט, שגר בכפר שעל יד תחנת הרכבת דולינסק, המרוחקת מסהיידק רק קילומטרים מועטים, שמעתי גדולות ונצורות על ישיבת ליובאוויטש. אביו היה אחד המקורבים ביותר של הרבי.
העיירה ליובאוויטש שהיתה ידועה ומפורסמת בכל העולם היהודי ברוסיה ובחוץ לארץ, לא היתה אלא עיירה קטנה עם רחובות צרים ומרופשים אחדים, אשר בימות הגשמים אי אפשר היה לעברם. מיושבת היתה בחלקה הגדול ביהודים שהתפרנסו מהישיבה או מה’חצר’. כל בית יהודי היה ‘מלון’ או אכסניה. בחורים ואברכים היו מתאכסנים שם. העשירים מבני החסידים היו לעיתים קרובות מטרה לגביית מחירים מופרזים בעד שירות כל שהוא או כוס תה. אולי כדאי להזכיר כאן, שרק חלק מיהודי העיירה מצאו להם את פרנסתם בנקל על ידי אכסון האברכים והבחורים […]
זכורני שבתקופת לימודיי בישיבת ליובאוויטש היה נהוג, כי מיד לאחר בואו של נער או אברך למשרד קבלת האורחים של הרבי, היה “ר’ יהודה המאכסן” מנהל שיחה חטופה עם האורח, עומד על טיבו, מסתכל בו קמעא – וכהרף עין כבר יודע לאן להובילו.
במשך ימי חיי ביקרתי בישיבות רבות מחוץ לאלה, שלמדתי בהן במשך שנים ולא מצאתי אף אחד שהרוח היהודית האמיתית, כגון אהבת הבריות, מידות טובות, היחס לאדם באשר הוא אדם, והכוננות לעזור לו בכל עת ובכל שעה, והבאת שלום בין אדם לחברו יהיו מפותחים ומטופחים בתוכה כמו בישיבת ליובאוויטש, בתקופת לימודי שם.
תכנית הלימודים ודרכי הלימוד המובילות אל המטרה העיקרית היו שונות לגמרי מזו של הישיבות האחרות. בשעה שבישיבות האחרות התלמידים היו שואפים להשתלם בלימוד התלמוד כדי להיות רב או למדן או גדול בתורה, היתה התוכנית בישיבת ליובאוויטש אחרת: היא הקדישה שעות רבות ללימודי הנסתר והנגלה גם יחד. בבד עם לימוד התלמוד היו מלמדים גם פרקים מן תורת הנסתר ומן התניא, ועוד מאמרי חסידות מתוך כתבי יד המיוחסים לגדולי החסידות החב”דית, כמו לרב מלאדי, לצמח צדק, ולמהר”ש.
כשהייתי שואל את מישהו מהתלמידים מהי מטרת בואו לליובאוויטש, היה עונה לי: “קודם כל אני רוצה להיות בן אדם טוב וחב”דניק”. חב”דניק פירושו לא רק חכמה בינה דעת, אלא פירושו האמיתי הוא יהודי טוב ואדם בעל מידות יהודיות טובות, וחדור אהבת ישראל. מרבית התלמידים שאפו להיות סוחרים ומפיצי תורת חב”ד. מעטים רצו גם לשמש פקידים בקהילות שונות, כמו שו”בים וכו’. הללו היו מקבלים עידוד מהרבי, שראה צורך להקים דור של מורים, מדריכים ופקידי קהילה נאמנים לחב”ד.
גם המורים היו גמישים יותר מהמורים והמדריכים של ישיבות אחרות. מדי פעם בפעם היו נערכות מסיבות [התוועדויות] לרגל מאורע חסידי מסויים כגון י”ט כסלו, שהוא יום שחרורו של הרבי הזקן מבית האסורים בפטרבורג, או היארצייט של הבעל שם, ו”בהילולא דרשב”י” ועוד. במסיבות אלו היו משתתפים כולם, קטן כגדול, רב כתלמיד, עני כעשיר. הכול היו יושבים מסביב לשולחנות, לוגמים קצת יין ואוכלים עוגה. הכיבוד לא היה עשיר ומגוון ביותר, אולם תמיד היה מספיק יין ועוגה לכל אחד ואחד מן המסובים. כולם אכלו לאט ובמתינות. לא היו חטיפות והצעירים יותר לא נגעו ב’כיבוד’ לפני שהמבוגרים מהם התחילו לאכול.
בחגיגות כאלה היה [המשפיע והמשגיח] ר’ גרונם המושל בכיפה. הוא היה אז בן שישים וחמש בערך, בעל קומה קצת למעלה מבינונית, רחב כתפיים ובעל זקן מכסיף ארוך. עיניו חודרות, שאחת מהן היתה הרבה יותר גדולה מהשניה. התלמידים חשדו בעין זו, שמלאכותית היא, כי מעולם לא ראינו אותה קורצת. תמיד היה מדבר בניחותא בבחינת ‘דברי חכמים בנחת נשמעים’. מעולם לא ראינו אותו נרגש ומרים קול. את דרשתו או סיפורו החסידי היה תמיד מתחיל בקול נמוך. כשמישהו מהשומעים היה מעיר לו על דיבורו השקט והרך הגורם לאי שמיעת דבריו היה אומר: ‘דברי חכמים בנחת נשמעים’ ומפרש את הפתגם באופן כזה: “‘דברי חכמים בנחת’ זאת אומרת, שאם תלמידי החכמים מביעים את דבריהם בנחת, אז ‘נשמעים’, שבו כולכם בשקט ותשמעו את דבריי”. הוא היה מספר מעשי ניסים, שקרו לרבי ‘האמצעי’, לבעל שם טוב, והמגיד ממזריטש, זכותם יגן עלינו, איך היתה להם קפיצת הדרך בדרכם להציל חולים מסוכנים, איך ר’ לייב שרה’ס הציל את ילדו של חוכר בית המרזח מידי השטן שארב לו, ואיך יום השישי הקצר ארך לו לר’ שמואל המהר”ש בערב שבת כדי שלא תשקע לו השמש בדרכו אל העיירה בערב שבת. דבריו נאמרו בשכנוע ובהכרה פנימית ואמונה שלימה […]
בין סיפור לסיפור היה ר’ גרונם מפסיק, לוגם לגימה קטנה, לועס חתיכת ‘לעקח’, בולע, וממשיך לספר. את הסיפור היה תמיד גומר במאמר חסידי של אחד מגדולי חב”ד, ולבסוף היו יוצאים כולם בריקוד חסידי נלהב ומלבב. חגיגות כאלה איחדו וליכדו אותנו, הצעירים והגדולים, למשפחה אחת מלוכדת ומאוחדת”.
לדמותו של ר’ משה החוזר
“בין האנשים הבולטים היה רבי משה ‘החוזר’. הוא היה זקן מופלג, קרוב לשמונים, והיה ‘זכרן’ מאין כמוהו. כלומר בעל זכרון פנומלי ביותר [ר’ משה רוזנבלט מזעמבין המכונה “ר’ משה החוזר” היה מחסידי אדמו”ר מהר”ש ואדמו”ר הרש”ב, תלמידו של החסיד הנודע הרב אברהם מזעמבין. כיהן כמשפיע ב’תומכי תמימים’ ליובאוויטש ו’חוזר’ של אדמו”ר הרש”ב. נפטר שבט תרע”ה בליובאוויטש – ש.ז.ב.].
היה נוהג בישיבה, שכשהרבי ר’ שלום בער ע”ה היה נכנס לאולם הישיבה בלילי שבתות .. היו לוקחים ארבעה שולחנות ארוכים והיו מעמידים אותם בצורת אות ‘מם’ סופית ומשאירים רק פתח קטן אחד כדי שדרכו יוכל הרבי להיכנס ולשבת על כסאו המיוחד. כל הבחורים והחסידים שבאו לבלות את סוף השבוע אצל הרבי, היו עומדים על רגליהם מוכנים ומזומנים לקבל את ‘דברי אלוקים חיים’ מפי הרבי הקדוש. בשורה הראשונה מסביב לשולחנות העומדים במרכז האולם הגדול היו עומדים רבי משה החוזר וקבוצת הבחורים בעלי הזכרון הטוב סביבו, ועושים אוזניהם כאפרכסת. הרבי היה מוציא את מטפחתו האדומה, כורך אותה מסביב לידו ואומר ‘מאמר’ חסידי. הדבר היה נמשך בערך כשעה, או כשעה ומחצית השעה, כשכולם עומדים ומקשיבים מבלי לזוז ממקומם כאילו היו צמודים לרצפה.
כשהרבי סיים את ‘מאמרו’, שוב פתחו את ‘השער’ וכשהרבי פנה לעבר היציאה, היו כל הנוכחים קמים לכבודו ונשארו עומדים ועוקבים בעיניהם אחריו. לאחר מכן היו הבחורים מקיפים את משה הישיש הנחמד והרזה – ממש עור ועצמות – והוא היה חוזר לפניהם על דברי הרבי, ממש כמו תקליט. הוא היה חוזר לא רק על הענין, אלא גם על המשפטים כמו שנאמרו. כפעם בפעם היה אחד הבחורים המצוינים שעמדו סביבו, נכנס לתוך דברי רבי משה החוזר: ‘לא כך אמר הרבי אלא כך’. אם רבי משה היה מסכים עמו, היה אומר ‘גערעכט’, זאת אומרת ‘צודק’; ואם לא היה מסכים, היה אומר לבחור: ‘אתה לא זוכר יפה’, ואז היו בחורים אחרים מכריעים בעניין. אם כי, מסביב לר’ משה היו כולם בחורים זכרנים יוצאים מן הכלל. ידו של ר’ משה היתה על העליונה והוא השכיל יותר מכולם לזכור את דברי הרבי כולל סגנון ומבנה המשפט.
בשבת אחר הצהרים, אחרי השינה, היו כמה מהבחורים מתפללים ‘מנחה חטופה’, ומתכנסים שוב בחדר מיוחד עם משה החוזר, וחוזרים בשנית על מאמרו של הרבי. מובן הדבר, שעכשיו היה להם יותר קל מאשר בראשונה”.
ר’ אברהם מלאדי
“ר’ אברהם מלאדי [ר’ אברהם פרדקין – ש.ז.ב.]. את האדם הזה אני מזכיר כאן לא בשל אישיותו או בשל פרצופו הרוחני, אלא בשל סיבה אחרת לגמרי; הוא היה הרקדן הגדול ביותר בין חבורת החסידים בעיירה, היה חסיד נלהב, בעל גוף רזה מאוד, בעל גובה ממוצע, זקן דקיק, לא ארוך וחצי מכסיף. הוא היה חי, נהנה וניזון או מהחגים החסידיים שעברו, או מזיו החגים שיבואו בקרוב… ימי החול היו אצלו מעין מנוחה מהחגים, או הפסקה בין הימים מדושני העונג שעברו, או הכנה וערגה לחגים הממשמשים ובאים.
וכשהיו החגים מגיעים וחסידי ליובאוויטש כטוב ליבם ביין אחר סעודת הערב [לילות שבת וחג], היו מתאספים באולם הגדול ומתחילים בשירה וגומרים בריקוד, אז היה מגיע גם תורו של אברהם מלאדי. הוא היה רוקד לבדו או בחברת הבחורים בהתרוממות הנפש שאין כדוגמתה. שם היו התלהבות, דבקות, התפעלות, שלובים-שזורים וממוזגים ביחד. הוא היה רוקד לקולות הזמרה של הבחורים ולקצב מחיאת כפיהם משך שעות ממש. אני זוכר אותו קופץ ומתנועע כשזרם זעה יורד על פניו וגופו; כל בגדיו השחורים רטובים כאילו זה עכשיו יצא מיובל מים. עיניו סגורות למחצה והוא לוחש לעצמו כמה מילים מהגמרא או דברי חסידות, רוקד ולוחש. וכך היה נמשך הריקוד עד אין סוף.
כשראו הבחורים, שמשעממים לו הניגונים, היו מתחילים בשירה חדשה ששמה “ארבעה עולמות”. לפי אמונת החסידים קיימים ארבעה עולמות עבי”א [כך במקור], שהם ראשי תיבות של המילים: עשיה, בריאה, יצירה, אצילות. על האדם לטפס על סולם מדרגות. סולם זה שהעשיה היא המדרגה הנמוכה בהם והאצילות היא העליונה והגבוהה מכולם.
לשיר זה, בעל ארבע המילים, היה ניגון מסוים מותאם הן למילים [שהן: עשיה, בריאה, יצירה, אצילות] והן לתוכן. אין אני יודע אם הניגון הזה נשמר עד היום, כי החל בראשית המלחמה העולמית הראשונה וגומר בשואת המלחמה העולמית האחרונה, עברו הרבה גלגולים על תנועת חב”ד ויתכן שהרבה דברים אבדו ונמחקו ולכן אני נותן כאן את הניגון [וכאן בספר יש תצלום תווי הניגון וכפי שיוסבר לקמן].
ניגון אחר, היינו, בני הישיבה, שרים בזמן לימוד הגמרא, ביחוד כשהגענו לסוף איזה סוגיה בתלמוד, שלא ניתן בנקל להבינה וכשירדנו לעומקא דסברה וידינו על העליונה, היינו גומרים בניגון זה [המכונה על ידי מר לזר: “סוגיא ניגון”].
היה עוד שיר לקוח מ’קהלת’ “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש”. השיר או הניגון היה מפרש את כדלקמן: מה יתרון לאדם לכל עמלו? והתשובה היתה, שיעמול תחת השמש. מובן הדבר שכאן מדובר לא על סתם עמל, אלא על עמלה של תורה”.
[שלושת הניגונים הנזכרים היו חשובים למחבר עד כדי כך, שדאג בעבודה משותפת עם המעבד והמלחין משה ביק, לכתוב תווים לניגונים אותם פרסם בספרו].