חורבן ליובאוויטש ותקומתה | היסטוריה חב”דית

העיניים הופנו כמו מאליהם אל הבן השני, הרש”ב, בבקשה כי יקבל על עצמו את עול הנשיאות; אך הרש”ב העדיף להסתגר בחדרו, בהתבודדות פנימית מעמיקה. “וימצא מרגוע לנפשו היות בדד יחידי להענג באהבת ה’ נפשו”, כתב לימים בנו, אדמו”ר הריי”צ. ליובאוויטש נשארה אפוא – פיזית – אף ללא מנהיג פוטנציאלי. תקופת “חורבן ליובאוויטש” – כינה זאת לימים אדמו”ר הריי”צ בכתביו

מנחם זיגלבוים, בית משיח

א

אור ליום שלישי, י”ג תשרי תרמ”ג. כמעט חצות הלילה, כאשר אדמו”ר מהר”ש נ”ע התיישב בכסאו. פניו זהרו באור מיוחד. ניכר כי השכינה חופפת עליו. על אפודו הייתה תלויה שרשרת שעון הזהב, שקצהו היה טמון בכיסו. הרבי לוקח את ה’מורה-שעות’ שלו בידו ומנתקו מן השרשרת; נוטל מן השולחן פיסת-נייר, מסובב בתנועות מדודות את מחוגי השעון ל-‏51 דקות לאחר השעה 11, ותחב במקום את הנייר.

פניו של הרבי נוהרות, כעין שמחה של שלימות-השלמה. לפתע פונה הרבי לפינחס-לייב המשרת, ומבקשו לקרוא לשלושת בניו הקדושים. המשרת יוצא מעם פני הקודש בניע ראש.

ראשון נכנס הבכור מבין השלושה – הרב שניאור זלמן אהרן שכונה בפי כל “הרז”א”. איש אינו יודע מה המתיקו השניים – האב ובנו בכורו – רק המשרת עמד בצד בהכנעה, משים עצמו כאזוב הקיר. עם צאתו, נכנס לחדר הבן האמצעי, הרב שלום-דובער המכונה “הרש”ב”. נותן האב מבט בבנו, וזה מביט באביו, מבט גדול ורב-משמעות. הבן בוכה… מתאמץ בסערת רוחו לקלוט כל מילה היוצאת מפי אביו הקדוש… האחרון נכנס הרב מנחם-מענדל, בן הזקונים, ואף הוא נפרד עמו בדברים.

מחוגי השעון הולכים ומתקדמים באיטיות אך בהתמדה. רגעי החיים בעלמא דין הולכים ואוזלים… בדיוק כאשר עמדו מחוגי השעון על חמישים-ואחת דקות לאחר השעה אחת-עשרה בלילה, השיב כ”ק אדמו”ר מוהר”ש את נשמתו הטהורה ליוצרה, לגנזי מרומים. הדור הרביעי בשושלת נשיאי ליובאוויטש עלה בסערה השמיימה, והוא בן ארבעים ושמונה שנים בלבד – – –

ליובאוויטש הוכתה בהלם. הרבי, צעיר לימים יחסית, נסתלק כמעט פתאום. אמנם היה חולה במשך השנים, וסבל ייסורים רבים, אך מי העלה על דעתו שהרבי יסתלק?! 

ב

לא רבים היו ימי האבל והבכי, שכן ההסתלקות הייתה כיממה וחצי לפני הכנס מועד ‘זמן שמחתנו’, חג הסוכות. בין הקבורה לכניסת החג, היו רק שעות ספורות… בימים אלה, וכך במשך שנת האבל כולה, התפללו בני הרבי במניינים נפרדים, כאשר כל אחד מהם ניגש לפני העמוד ואומר ‘קדיש’. הרש”ב עצמו קיים את המניין בחדרו הקדוש של אביו.

עדת החסידים – שהצטמצמה בלאו הכי לאחר הסתלקותו של אדמו”ר ה”צמח צדק” בעקבות ה’חצרות’ שהקימו ששת בני ה”צמח צדק” – הייתה לכאורה יכולה להסתמך על בנו בכורו של הרבי מהר”ש, הלא הוא הרב שניאור זלמן אהרן, הרז”א, והיה אם יסרב, הרי שנים בנים נוספים לו לרבי, גדולים בתורה ובחסידות, ידועים ביראתם הקודמת לחכמתם, מופלגים בנימוסין ויודעים דרכי הנהגה.…

קצה האור החל לנגוה כבר ביום השני של חג-הסוכות, כאשר הרבי הרש”ב פתח ואמר מאמר חסידות ברבים בדיבור המתחיל “כתר יתנו לך”. לא אף זו, אלא שגם אחיו הגדול, הרז”א, החל לומר חסידות ברבים, הנהגה שהייתה שמורה לנשיאי ליובאוויטש לדורותיהם. מאז, היו האחים משמיעים דא”ח לפני קהל החסידים גם בשבתות הבאות.

אך עד מהרה התבדו התקוות. לכאבם של החסידים המיותמים, התברר כי אמירת מאמרי חסידות היא ההנהגה היחידה בה מוכנים האחים הקדושים להמשיך, הא ותו לא. הם לא הסכימו להתקרב כהוא זה לכל שאר ענייני הנשיאות. השלושה המשיכו לשבת על כסאותיהם הקבועים בבית המדרש הליובאוויטשי, לא קיבלו ל’יחידות’ ולא פ”נים. לא אף זו, אלא שאף מיאנו לענות על שאלות החסידים בענייניהם הגשמיים או הרוחניים.

במשך הזמן, רק יחידי סגולה מועטים, חסידים בודדים שהצליחו לקבל עצות ותשובות בעניינים חשובים ודחופים, אם מהרז”א ואם מהרש”ב.

אט אט החל השבר הגדול להיות מורגש במלוא עצמתו וכאבו. כסאו של הרבי ריק, ואין יורש. אכן יש יורשים, אך אלו ממאנים לשבת על כסא המלכות. המבוכה הייתה גדולה – הייתכן ועטרת הנשיאות הליובאוויטשית תוסר? האם יועם זוהרה של החסידות בליובאוויטש שהייתה במשך שנים רבות מוקד עלייה לרגל לאלפים ולרבבות?

החסידים, גדולי החסידים ונכבדיהם לא הרפו; אלו היו מפצירים באחים שוב ושוב. היו אף שניסו לקבוע עובדות – חסידים שהגיעו לליובאוויטש כדי להתקבל ל’יחידות’ או לתת פ”נ, נאלצו לשוב על עקבותיהם מבלי שזכו לקבל תשובה. התקווה כי אולי אחד האחים ירחם על עדת החסידים ויסכים לקבל על עצמו את עול ההנהגה – נגוזה בניע ראשם השלילי של בני הרבי. היתמות מילאה את הלבבות.

משכלתה הרעה, ושמשה של ליובאוויטש לא עמדה בשמי רום – התכנסו ישישי החסידים, המשפיעים, האריות שבחבורה, כבירי המוחין ונקיי הדעת, לאסיפה שלא מן המניין. שלושים יום בלבד חלפו מאז ההסתלקות הנוראה, והכסא הגדול ניצב מיותם. הקושי העצים מיום ליום ומשבוע לשבוע.

בבוקרו של יום האסיפה, הלכו החסידים להשתטח על ציונו הקדוש של כ”ק אדמו”ר מוהר”ש נ”ע, ורק לאחר מכן – בתחושה ש’לא אלמן ישראל’ – הגיעו הנאספים לביתה של הרבנית רבקה. אלה התיישבו סביב השולחן המרכזי, בהשאירם כסאות שמורים לבני האדמו”ר. אף הם התבקשו לבוא להשתתף באסיפה. ואכן, אלו נענו לבקשת גדולי החסידים, שהיו קרובים וסמוכים לאביהם הדגול – אך בשום אופן לא הסכימו לשבת במקומות הכבוד שהוכנו בעבורם. הם נטלו כסאות פשוטים ורגילים, והתיישבו במרחק-מה מהנאספים, כמו מביעים דעתם מראש, כי אין ברצונם להסכים ולהתקרב לנושא האסיפה ומטרתה.

“נפלה אימה חשיכה על הבית עד שלא ידעו איש את רעהו. וכאשר היה בעת קבלת התורה, כן היה בשעת האסיפה הזאת. ובלי ספק אשר על המקום הריקן אשר הכינו לשבת שם בני אדמו”ר נבג”מ – בלי ספק אשר היה (בו) אדמו”ר צמח צדק נבג”מ זיע”א כו’. אי אפשר לשער הפחד והאימה אשר היה שם. הכלל, לא אוכל לבאר לכם במכתב” – כתב לימים אחד החסידים כשהוא מתאר את אותה אסיפה גורלית, רבת-הוד.

כבירי הדעת שבין החסידים פנו אל נסיכי בית-רבי, וביקשו מהם לקבל על עצמם את עול הנשיאות. הם תיאור בפרוטרוט את המשימות שלפני החצר החב”דית, ועל הצורך להמשיך להנהיג את עדת החסידים; את שושלת הזהב שהחלה בזריחת האור הגדול של אדמו”ר הזקן, ועוד קודם לכן.

למרות כורח המציאות ודחיפות השעה, עמדו הבנים בסירובם האמיץ ולא הסכימו לקבל את הפצרות החסידים – מלבד להמשיך את אמירת החסידות ברבים.

ואכן, מדי שבת אמרו הבנים מאמרי חסידות שגם חריפי המחשבה וגדולי ה’משכילים’ נותרו פעורי פה ומשתוממים לשמע עומק והשכלת הדברים. אותו חסיד במכתבו טורח לספר כי “ההתפעלות שהיה מדא”ח שלהם אין לשער. ואל תאמרו שלא היו ‘מבינים’, כי על ש”ק פ’ לך לך היה בס”ה קרוב לחמשה מנינים וכולם גדולים ומביני מדע כנצרך. ושאלו את פיהם מאין לקחו את הדרושים, והראו אשר רק מסעיף אחד של אדמו”ר נבג”מ יצא להם כל ההמשך”.

ג

לילה. בני הבית היו צריכים לנום את שנתם מזמן, אולם שני בניו של החסיד רבי זליג רודינר, התהפכו על משכבם. הם חלו במחלה קשה, ומזור לא היה בנמצא. בימים כתיקונם, היה אביהם החסיד ממהר לנסוע לרבי מהר”ש ולשטוח בפניו את צרותיו ולבקש את ברכתו הקדושה, אולם כעת, את מי יילך לשאול?! אנה יפנה? מי אשר יתן לו ברכה או תושיה?! והלא כבר מזה זמן שמע כי בניו של הרבי מסרבים ליטול על עצמם את נזר המנהיגות.

העייפות והתשישות גברו על ר’ זליג, ושינה כבדה נפלה עליו. שמורות עיניו נעצמו כמו בעל כורחן. התמונות עוברות לפניו במהירות – ימי האור בליובאוויטש, ‘החצר’, חצרו של הרבי הקדוש, היקר ואהוב. הוא נכנס פנימה אל הקודש, אל חדרו הטהור של הרבי מהר”ש, והוא רואה את הרבי ופניו מאירות כאור שבעת הימים.

“מדוע הנך כה מודאג?” הוא שמע את קולו של הרבי המהר”ש כמעט בצלילות. ממש כמו בימים הטובים ההם. “הילדים חולים”, השיב ר’ זליג בשפל קול. “אם כן, מדוע אינך נוסע לבני?” תמה הרבי.

הוא עוד הספיק לשמוע מילים אלו ודמותו הנפלאה של הרבי נעלמה, נגוזה באחת. הוא התעורר שטוף זיעה. החלום היה בהיר, כמו חי ניצב לנגד עיניו. זעליג קם במהירות ממקומו, התעשת קמעה, ומיד ידע את אשר לפניו. עוד באותו בוקר יצא בדרכו ליובאוויטשה…

במהלך הדרך תהה עדיין, למי מהבנים לפנות? שהרי הרבי לא אמר לו הוראה ברורה… מהר מאוד פישט זליג את עקמומיות הקושיה. הוא ידע כי ייכנס ראשית לכל לראש אל הבכור שבאחים.

כך אכן עשה. תחילה נכנס אל הרז”א, וסיפר לו על מחלת בניו, כמו גם על החלום שחלם באשמורת הבוקר. הרז”א ייעץ לו לפנות אל החדר הסמוך, שם ישב אחיו, הרש”ב. “אביכם, הרבי מוהר”ש, שלחני אליכם!” אמר זליג בקול עצור מהתרגשות, וגולל לפניו באריכות את סיפור המחלות שפקדו את ילדיו.

הרש”ב, צעיר לימים, הרהר רגעים ארוכים. פניו הזכות האירו באור של מחשבה עמוקה. לבסוף הורה לו לקחת זרעי קנבוס, להניחם במים רותחים ולהשקות את ילדיו ממשקה זה. אך ברי הדבר, כי זליג עשה כפי שנצטווה, והרפואה הגיעה באופן פלאי…

ברבות הימים, נפוצו בחצר פה ושם עוד אי אלו מקרים בהם עצותיהם של האחים הקדושים קלעו על השערה, ודבריהם – דברי שמים, נעימים ומקובלים, בשמים כמו גם בארץ. סיפורים אלו שסופרו מפה לאוזן, רק הגבירו את תשוקתם של החסידים למנהיגות ראויה, שכן היו אלו מקרים בודדים בלבד. מקרים אלו היו כמו אגלי טל ונוחם בתוך האבל הכבד.

מנגד היו גם הנהגות וביטויים שרק העצימו את הכאב. כך היה עם המשפיע הנודע ר’ משה זעבענער שעמד בביטול לפני הרש”ב והגיש לו פ”נ בעניין מסויים. נאנח הרש”ב אנחה השוברת חצי גופו של אדם, וקרא בקול נורא: “לשם כך יש צורך ברבי, אילו היה לאן – הייתי גם אני נוסע”… 

ד

שנה חלפה. שנה עמוסת יגון ויתמות, כפשוטה וכמשמעה. דיני האבלות פגו, וכעת יש להמשיך את חיי היום יום, הן החסידים בחייהם והן החצר בהנהגתה – אך הרז”א בהחלטה ברורה פנה לעסוק במסחר על מנת לכלכל את בני המשפחה. לשם כך פתח בית חרושת בליובאוויטש, וכך הפסיק מאמירת החסידות אותה היה אומר ברבים. במעשיו אלו הייתה משום אמירה ברורה כי אין פניו להנהגה ולנשיאות כלל וכלל.

העיניים הופנו כמו מאליהם אל הבן השני, הרש”ב, בבקשה כי יחוס וירחם עליהם, ויקבל על עצמו את עול הנשיאות; אך הרש”ב העדיף להסתגר בחדרו, בהתבודדות פנימית אישית מעמיקה, בהקדישו כל רגע פנוי לתורה ולתפילה. “וימצא מרגוע לנפשו היות בדד יחידי להענג באהבת ה’ נפשו”, כתב לימים בנו, אדמו”ר הריי”צ באחד ממכתביו. “רבות בשנים התלחם עם נפשו הטהורה, מבלי עלות שבת על כסא הוד אביו”.

מסתבר כי הרש”ב לא ראה עצמו מתאים וראוי לרשת את כסא אביו, כמו חש כי עדיין אינו ראוי ומוכן לתפקיד כה נעלה ונשגב. “ירשתי מאבי את האמת ואינני רוצה לאבדה”, אמר במר לבו לחסיד רש”ז סלונים ע”ה.

פעם אחת נסע להשתטח על ציונו הקדוש של אדמו”ר הזקן אשר בהאדיטש, והיו מספרים, כי בבואו לשם קול בכייתו נשמע ברמה, קול בכיות נוראות. בצאתו מהאוהל הקדוש פגש בחסיד ר’ טוביה, מגדולי וזקני חסידי קאפוסט. קשיש זה, חריף ופיקח היה, וכשראה את הנסיך הצעיר, כאוב ומיוסר, הבין היטב את אשר לפניו, וקרא לו: “הכרתי את סבך, ותמיד שרתה עליו רוח שמחה. הכרתי גם את אביו, וגם בו היתה תמיד ניכרת הרחבת המוחין. ומניין אפוא לאברך כה צעיר בכיות כאלו?”

נאנח הרש”ב אנחה עמוקה: “כשיש ספק ומגיעים למקור, הרי אז ‘אין שמחה כהתרת הספיקות’, אבל כשמגיעים למקור ועדיין יש ספיקות – כלום אפשר לשמוח?…”

ר’ טוביה שידע כי שעת כושר היא, לא הירפה: “לאברכים צריך להיות רבי!” פסק לעומתו. והרש”ב הגיב מיניה וביה: “אילו ידעתי איפה יש רבי, הייתי הולך אליו אפילו מעבר לים…”

“שנה ראשונה ישב בהיכל הוד אביו, שם למד, שם התפלל, ושם גם מצא מנוחתו בשעות המנוחה, ואחרי כן הסגיר חדרו בעדו ולא אבה לשמוע מכל הנעשה סביבותיו” – מעיד הריי”צ באותו מכתב.

ה

בימים ההם – בתקופת האפילה, התהייה והמבוכה – היו מזקני החסידים שידעו לספר כי הרש”ב, הוא-הוא האיש שנבחר משמים להיות המנהיג של הדור החמישי. אחד הקשישים שבחבורה, סיפר כי הרש”ב בילדותו, מעולם לא בכה; תמיד היה צוחק ומחייך לכולם. פעם, כשהדליקה אמו הרבנית את האור, התחיל הילד לצחוק. האם בראותה זאת התבטאה: “הוא נולד חסיד”. כאשר סיפר על כך אביו מוהר”ש לאביו אדמו”ר ה”צמח צדק”, הגיב ואמר “הוא לא נולד חסיד – הוא נולד ‘רבי’”…

היו גם שסיפרו בשם החסיד הגדול ר’ הלל פאריטשער, כי פעם ראה את ה”צמח צדק” מחזיק בידיו של נכדו הרש”ב. פנה ה”צמח צדק” לר’ הלל ובסבר של רצינות, כמו נבואית, אמר “הוא יהיה רבי. הוא בדיוק כחותני – אדמו”ר האמצעי”…

כ”ק אדמו”ר הריי”צ סיפר לימים [סיפור שחזר וסיפר גם הרבי מה”מ באחת משיחותיו], כי כאשר אדמו”ר הרש”ב היה פעוט בן שלוש שנים בלבד, קרא ה”צמח צדק” לבנו מהר”ש, ובמעמד שלושתם אמר:

פך השמן הרוחני שנתן מורנו הבעש”ט לתלמידו הרב המגיד למשוח את אדמו”ר הזקן לנשיאות לדורותיו, בכוח זה נמשח כ”ק חותני [אדמו”ר האמצעי] ואני; הנה בכוח זה משחתי אותך [אדמו”ר מוהר”ש], ובכוח זה הנני מושחו!…

סיפורים אלו סופרו על ידי חסידים בליובאוויטש, ואלו רק העצימו את אווירת הציפייה הבלתי-מושגת, להסכמתו של אדמו”ר הרש”ב לקבל את הנשיאות. ככל שהזמן התארך, כן המצב הפך לבלתי נסבל יותר ויותר.

אדמו”ר הרש”ב עצמו טרם התאושש מן המכה הגדולה שניחתה עליו בהסתלקותו הפתאומית של אביו. למרות היותו צעיר לימים, חלה במחלות שונות, ואלו ליווהו כל חייו. בחודש שבט תרמ”ג, חלה הרש”ב כתוצאה מעגמת נפש העצומה, ובלית ברירה נאלץ היה לנסוע לפטרבורג בכדי להתייעץ עם רופאים ולהתרפא. מאז, כל חייו היה מרבה בנסיעות בריאות למעיינות מרפא, לנאות דשא ולמקומות בהם האוויר היה חם, וכך חודשים ארוכים לא היה בליובאוויטש.

גם בשנים הבאות שהה רבות בצרפת ובמדינות אירופה השונות. את נסיעות אלו היה מנצל להמשך ההתבודדות העצמית, בכינוס פנימי, בתוגה ובכאב, בעליה פנימית נשגבת ונאצלת. “..אותו הבדידות וההרחקה הנפשיות בהעתקות רום אין קץ, על פניו מתוחה, הוא לא התפעל מכל סיפור מעורר שמחה ועליצות, והוא לא התרגש מכל דיבור של הפלאת תבל ומלואה, והנעשה בארצות רחוקות, מבטו הקפוא הראה על גלי ים הלב הסוער בקרבו פנימה, הוא כמו יחפש אחרי דבר הנעלם”, העיד לימים בנו הריי”צ, שהיה באותם ימים נער צעיר, ובדרך כלל נותר לבדו הרחק, בבית אשר בליובאוויטש, נתון לחסדי המשרת או המלמדים.

כך ליובאוויטש נשארה אפוא – פיזית – אף ללא מנהיג פוטנציאלי. תקופת “חורבן ליובאוויטש” – כינה זאת לימים אדמו”ר הריי”צ בכתביו.

פעם אמר הרבי הרש”ב לחסיד המופלג הרב דוד צבי חן מצ’רניגוב, מגדולי החסידים, כי יקבל הוא על עצמו את הנשיאות. אך זה ענה לעומתו: “אנו אין ביכולתנו לעכל את הכבוד, דבר זה הוא רק ביכולת הנשיאים!…”

ושוב אירע, באחת מאסיפות החסידים הרבות שנערכו בליובאוויטש, ישב הרש”ב מבלי להגיב, ממולל בשתיקה את שרשת השעון שעל חזהו. כשחזר לחדרו בתום האסיפה – פרץ הרש”ב בבכי, ופנה לרב דוד צבי ואמר לו בנהמת לב: “אם הנכם באמת ידיד שלי, קחו חבל וקשרוהו על צווארי עם אבן כבדה והשליכוני לנהר! – – –

הלחצים לא פסקו. באחד הימים הגיע לליובאוויטש החסיד רבי גרשון-דובער מנעוול. זה בצערו וביגונו העמוק הרהיב עוז וקרא בכאב: “כ”ק אדמו”ר הזקן הדליק את נר חסידות ואתם רוצים לכבותה!” הרש”ב בשמעו זאת, פרץ בבכי מר…

ו

החסידים לא התייאשו. אדרבא, ככל שחלף הזמן, כן הרצון והתשוקה שלהם לרבי חי ומנהיג בפועל, הלכה והתעצמה.

בשנת תרמ”ט החל המהפך. מאות חסידים החלו להתארגן בעיירות שונות כדי לפעול לבניינה המחודש של ליובאוויטש. באותה שנה התקיימו שלוש אסיפות גדולות בערים החסידיות – קרמנצ’וג, צ’רניגוב ופולוצק – בהן דנו על המצב הנורא ששרר ועל דרכים להביא לחידוש הנשיאות בפועל. בראש אסיפות אלו עמדו גדולי החסידים, הישישים והוותיקים, כאלו שראו והסתופפו בצלו של אדמו”ר ה”צמח צדק”, כאשר ליובאוויטש הייתה בשיא תפארתה.

אחת ההחלטות שנתקבלו באסיפות אלו, הייתה להתחיל לנסוע לליובאוויטש בקביעות, ובפרט בחודש תשרי הקרוב. ואכן, לקראת ראש השנה תר”נ הגיעו לליובאוויטש קבוצות גדולות של חסידי חב”ד מכל הערים והעיירות, הכפרים הקרובים והרחוקים. כשש-מאות חסידים-אורחים מילאו בחודש תשרי את החצר בליובאוויטש.

נראה שהדברים אכן החלו לפעול, ורצון העם החל ‘להמשיך’ את הרצון העצמותי לנשיאות ולמלוכה, מלוכת ליובאוויטש, שכן באותה תקופה החל אדמו”ר הרש”ב בן העשרים-ושמונה, לקבל את קהל החסידים ל’יחידות’, כמנהג נשיאי חב”ד.

“מראש השנה תר”ן התחילו אנ”ש לבוא לליובאוויטש לימים נוראים וימים טובים ושבתות השנה”, כותב אדמו”ר הריי”צ במכתב מיוחד לחתנו הרמ”ש, לימים נשיא דור השביעי. “משנה לשנה במשך השתי שנים הנה בשנת תרנ”ב, כבר היו מאנ”ש שהיה נסיעתם וביאתם לליובאוויטש קבוע, זה היה בא על ראש השנה, וזה על חג הסוכות, זה על ימים אחרונים דחג הפסח וזה על חג השבועות. וכן בשבתות השנה, ודרכם היה לאמר על עצמם, איך בין ר ראש השנה’דיקער – כוונתו שנוסע על ר”ה לליובאויטש, – איך בין ר שמחת תורה’דיקער וכו’…”

ז

הנהירה לליובאוויטש הלכה והתעצמה. מאות הראשונים הפכו לאלפים, לגל חסידים גדול שהגיע בתנופה. לקראת ראש השנה תרנ”ג – במלאת עשור שנים להסתלקות אדמו”ר מהר”ש נ”ע – הגיע לליובאוויטש קהל עצום, והצפיפות היתה גדולה מאד. זו הייתה הפעם הראשונה שהרבי הרש”ב אמר חסידות ברבים בבית המדרש הגדול, מה שעד אז נעשה בדרך כלל בחדרו.

והרש”ב – כמו מאז הסתלקות אביו – אמר מאמרים ארוכים, מלאים ב’השכלה’ צרופה, אמרות נועם נעימות לאוזן. לא היה גבול לאושרם ולשמחתם של החסידים. בתום החלל הגדול שנפער בעשור האחרון, חשו החסידים כי סוף סוף יש להם רבי, מנהיג ומדריך, וכי השמש בליובאוויטש שוב מתחילה להפציע באור יקרות – – –

במהלך אותו חודש, זכו החסידים לעוד ‘גילויים’ נפלאים, ביניהם הסעודה המיוחדת שהתקיימה בשמיני עצרת במהלכה גילה את ‘שבעת התורות’ שזכה לשמוע מפי הבעל-שם-טוב בגן עדן, כחודש ימים לפני כן. “לאחרי שכבר חלפו למעלה מעשר שנים להסתלקות – אמר הרבי מלך המשיח באחת משיחותיו– שוב לא יכל כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע לדחות את קבלת הנשיאות, גם בעניינים שאינם עיקריים כל כך, לתקופה מאוחרת יותר”.

ואכן, מתחילת שנת תרנ”ד החל אצל אדמו”ר הרש”ב “סדר חדש” של הנהגה. הצעד הנאצל והמכריע של קבלת הנשיאות, אירע בליל ראש השנה תרנ”ד, כאשר לפתע פתאום, בתפילת ערבית ניאות אדמו”ר הרש”ב לקבוע את מקום תפילתו בביהכ”נ באותו מקום שהתפלל בו אביו אדמו”ר מהר”ש נ”ע – – – 

והעיר ליובאוויטש צהלה ושמחה…

ח

שנים רבות לאחר מכן, כתב הרבי הרש”ב אגרת לאחד החסידים, בה התייחס לקבלת הנשיאות החב”דית: “הכל יודעים אשר לא בחפץ לבבי ובבחירת עצמי נתקרבתי אל העניין הזה, אם כי לא רציתי להתעסק בענינים אחרים, אבל גם בזאת לא חפצתי, ורק מפני שכן היה רצון כ”ק אאמו”ר זצוקלל”ה נ”ע זי”ע ממילא הלא צריך להיות כך, ואם כי היה כבד עלי הדבר מאד לא חשבתי אחרת כלל”. וסיים: “ואחרי אשר נכנסתי בזה אני רואה בחוש אשר כן הוא הרצון כו’, ואין להאריך בזה, והשי”ת יעזריני בכל פרט ופרט”.

כשהשיחו החסידים את הדברים באוזני אחיו הרז”א ושאלו את דעתו על כך, השיב בפקחותו: “בכל הדברים שבעולם יש ממוצע – בין שני קצוות הרחוקים זה מזה. בין עשיר מופלג לעני המחזר על הפתחים, לדוגמה, יש ממוצע: בין איש חסד לבין אכזר יש ממוצע; וכך בכל דבר ודבר. אבל בין ‘רבי’ ובין אדם רגיל – אמר – אין שום ממוצע – או שהוא רבי או שהוא רמאי. ואחי, הפטיר, בוודאי שאיננו רמאי!…

ובפעם אחרת, בחוג של קרובים, סיפר טעם נוסף לכך שלא נטל על עצמו את עול הנשיאות – היה זה כאשר השניים היו זאטוטים. מדי יום היו נכנסים אל הסבא, אדמו”ר ה”צמח צדק”, והוא היה נותן להם חמש “קופיקות” כדמי כיס. באחת הפעמים נכנסו אל הסבא, וזה נענה במפתיע: “נותן אני לכם היום שלושים פרוטות מראש עבור כל השבוע. אך מי מכם שירצה – יוכל לבוא גם כל יום!” הסתפקו הילדים במתנה זו ולא באו יותר – פרט לשני ילדים – הרז”א והרש”ב, שהמשיכו לבוא בכל יום.

באחד מימי אותו שבוע איחר הרז”א, ואחיו הרש”ב ביקר לבדו אצל סבו. כאשר נפגשו לאחר מכן, אמר שלום דובער הצעיר לאחיו כי כבר היה אצל הסבא וקיבל את הקופיקות. “אם כן, בוא עמי עוד הפעם” ביקש רז”א, אולם כאשר שבו אל בית הסבא – נדהמו לראות קל רב שהתאסף ליד הבית: הסבא נסתלק מהעולם..

כאשר סיפר הרז”א לאביו כ”ק אדמו”ר מוהר”ש נ”ע אודות איחור בואו אל הסבא, נענה לו אביו בהתרגשות: “מה עשית, בני?! הלוא הוא נתן לאחיך את הכל!”…

* * *

אי אפשי שלא לחתום סיפור זה אלא בשיחתו של הרבי מה”מ אותה אמר כעבור מאה שנה להסתלקות אדמו”ר מהר”ש (תשמ”ג), כי שנה זו היא גם שנת המאה לתחילת נשיאותו של כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע, שכן באמיתות העניין, אף שלא בגלוי, קיבל עליו את הנשיאות מיד עם הסתלקות אביו נ”ע עוד בתוך ימי ה’שבעה’, באמצעות אמירת מאמר דא”ח על הפסוק “כתר יתנו לך” – שהיווה את ה’משיחה’ לנשיאות…

מקורות: לקוטי דיבורים כרך א עמ’ 358, קמד; ‘אגרות קודש’ אדמו”ר הריי”צ כרך א עמ’ קנב-קנג, כרך ג עמ’ תד ואילך; ‘ספר המאמרים’ תש”י עמ’ 163; ‘קונטרס חנוך לנער’ עמ’ 11; ‘התוועדויות כ”ק אדמו”ר שליט”א, תשמ”ג; ‘מגדל עוז’ עמ’ רכ, רכד; ‘פניני הכתר’ כרך ב’ עמ’ 112; לשמע אוזן’ עמ’ רנ; ‘הלקח והלבוב’ עמ’ רט; ‘שמועות וסיפורים’ ח”ב עמ’ 58, ח”ג עמ’ 200; ‘שמועות וסיפורים’ כרך א עמוד 81; לקוטי סיפורים עמ’ רלח.

בניין ליובאוויטש – בכוח הנשיא דווקא

התיאור הכואב של תקופת ליובאוויטש, כפי שהוא מופיע כאן בהרחבה יחסית, מעניק לקורא בן ימינו מושג כלשהו על גורלה הטבעי של תנועה כמו חסידות ליובאוויטש בהעדר נשיא שמנהיג ומוביל את עדת החסידים. במסגרת מצומצמת זו, לא הובאה התמונה השלימה של תקופה זו, אך מי שיודע פרטים נוספים על מצבה הקשה של חסידות חב”ד באותן שנים – מבין עד כמה גדול היה השבר והחורבן.

די אם נציין שגם לאחר שהרבי הרש”ב קיבל את הנשיאות, נדרשו שנים לא מעטות כדי לשקם את ההרס והחורבן שנותרו בליובאוויטש מתקופה קשה זו. הביטוי החזק ביותר לכך, הוא, תגובתם של זקני החסידים לשמע הצעתו של הרבי הרש”ב לפתוח את ישיבת ‘תומכי תמימים’. הם טענו לפני הרבי כי למען כבוד החסידות ולמען כבוד אבותיו הקדושים, עדיף לגנוז את הרעיון, שכן לא יימצאו מספיק בחורים חב”דיים למלא את ספסלי הישיבה…

המצב לא היה רחוק מהגדרתם של זקני החסידים. אולם הרבי הרש”ב הקים את הישיבה, ובכך למעשה הקים מחדש את ליובאוויטש. הדור החדש של התמימים, שבחלקו הגדול הגיע מבתים לא-חב”דיים, התקשר בחבלי עבותות אהבה לנשיא החמישי לשושלת אדמו”רי חב”ד, והיה לדור החדש של חסידי חב”ד.

* * *

ויש בדברים גם מסר מאוד אקטואלי לימינו אנו:

לאחר ג’ תמוז תשנ”ד, היו רבים שמיהרו להספיד את חסידות חב”ד. ולכאורה בצדק. מי מהם ששמע מעט על ההיסטוריה החב”דית, ידע שהיו דברים מעולם, ובהעדר הנהגה אקטיבית ופעילה, גם כאשר ראו ושמעו את הרבי – חסידות חב”ד שרדה אך בקושי, ורבים מבניה, בפרט הצעירים שבהם, נשרו והלכו בדרכים עקלקלות.

והנה עינינו רואות היום, למעלה מ-‏12 שנה לאחר ג’ תמוז, חסידות חב”ד הולכת ומתפתחת. שלוחי הרבי ממשיכים לצאת ולכבוש עוד עיר ועוד עיירה. מוסדות החינוך החב”דיים, החל מהחדרים והישיבות וכלה בסמינרים והמכונים השונים, הכפילו ושילשו את עצמם מאז ג’ תמוז. צעירי הצאן, מהם שמעולם לא ראו את הרבי בעיניהם הגשמיות, מלאים אהבה והתקשרות לרבי, לומדים את שיחותיו ומקיימים את הוראותיו.

וכל זה מוכיח, שלמרות הניסיון שאירע לעינינו בג’ תמוז, לא היה שום שינוי בהנהגתו של הרבי, והוא ממשיך להנהיג אותנו כנשיא הווה, ולא נשיא בעבר.

הנסיון המר של ימי חורבן ליובאוויטש הוכיח כי תורתו והוראותיו של נשיא אינן מספיקות להחזיק את החסידות, ובפרט את הדור הצעיר. כדי למשוך את הדור הצעיר, כדי ליטוע בו אהבה והתקשרות לנשיא, יש צורך בנשיא שחי ופועל באופן אקטיבי בקרב אנשי הדור. והמציאות המדהימה של בניין ליובאוויטש בשנים האחרונות, מוכיחה גם לאחרוני הספקנים, שג’ תמוז אינו י”ג תשרי תרמ”ג, ונשיאותו של הרבי ממשיכה ברמה, באופן אקטיבי, למרות ההעלם וההסתר הזמני.