גם לאחר שנשיאי חב”ד נאלצו בצוק העיתים ליטול את מקל הנדודים בידם ולגלות ממקום למקום, עדיין לא נעקר שמה של ‘ליובאוויטש’ מתוארה המקודש. מסעות רבות נדדה ליובאוויטש, מקום מושב נשיאיה השתנה מזמן לזמן לאורך הגלות, אולם בכל אלו שכינה לא זזה ממקומה, השם ‘ליובאוויטש’ יישאר קשור לעד עם חסידות חב”ד.
צבי-הירש לרנר. צילומים: ארכיון ליובאוויטש, יוסף ווגובסקי; שבועון כפר חב”ד
כמעט כל עיר או עיירה
באירופה קשורה בהיסטוריה היהודית וביכולתה לספר קטע מן העבר היהודי. אבני אירופה ואדמתה הרוויים בדם ודמע יהודיים, מהווים אבני דרך בהתהוותם של חיים מלאים ותוססים. די בהזכרת שמה של עיר או עיירה, בכדי לעורר ולהחיות לנגד עינינו דמויות מאירות של אישים דגולים שהצטיינו במשך הדורות בגדלות בתורה ובמעשים טובים. לכל עיר ועיירה יש פרק משלה בהיסטוריה היהודית, אך ישנן ערים ועיירות המייצגות תנועות וזרמים משמעותיים בחיים היהודיים. עיר כזו – או נכון יותר, עיירה כזאת היא ליובאוויטש, ששימשה, במשך מאה ושתיים שנים, כמקום מושבם של ארבעה דורות נשיאי חב”ד וכמרכז לחסידות החב”דית על מאות אלפי חסידיה במרחבי רוסיה ובמדינות אחרות.
גם לאחר שנשיאי חב”ד נאלצו בצוק העיתים ליטול את מקל הנדודים בידם ולגלות ממקום למקום, עדיין לא נעקר שמה של ‘ליובאוויטש’ מתוארה המקודש. מסעות רבות נדדה ליובאוויטש, מקום מושב נשיאיה השתנה מזמן לזמן לאורך הגלות, אולם בכל אלו שכינה לא זזה ממקומה, השם ‘ליובאוויטש’ יישאר קשור לעד עם חסידות חב”ד, יעורר תמיד זיכרונות וכיסופים ויישאר חקוק בליבו של כל חסיד.
נקודת משיכה
אופייני הדבר, שלמרות העובדה שרק מן הדור השני לאדמו”רי חב”ד נקשרה ליובאוויטש קשר הדוק עם תולדות חסידות חב”ד והתפתחותה, הרי כבר מראשית תקופת יסוד תורת חב”ד, ואולי מיסוד תנועת החסידות בכלל ועוד קודם לכן, תפסה היא את מקומה כאשר ‘נסתרים’, ‘מקובלים’ וצדיקים שונים פעלו בה וסללו את הדרך להופעת הבעש”ט הקדוש.
לא בכדי נועדה ליובאוויטש לתפוס מקום כה נכבד, תחילה בחיי הצדיקים הנסתרים ומאוחר יותר בחיי אדמו”רי וחסידי חב”ד. ליובאוויטש הייתה, בגלל מיקומה הגיאוגרפי המיוחד, יעד מתאים לאנשים בעלי שאר־רוח, מקום בו ניתן להתנזר מן העולם החיצוני ולהתמסר באופן מוחלט לתורה ועבודת ה’.
ליובאוויטש, הנמצאת בפלך מוהילוב ושוכנת על נהר הדנייפר שברוסיה הלבנה, היתה מוקפת מאז ומתמיד יערות גדולים, ששיוו לה מראה של מקום מבודד המרוחק משאון הערים הגדולות, כך נעשתה ליובאוויטש נקודת משיכה לאנשים שרצו להתייחד לנפשם ולהתקרב לה’.
זו גם הסיבה לעובדה, שצדיקים נסתרים רבים קשרו את גורלם עם ליובאוויטש והטביעו בה את חותמם, עד שאנשים המתוודעים אל תולדותיה של העיירה מתרשמים ממנה, כעיר אגדית הקשורה בפרק מרתק של חיים יהודיים אותנטיים.
פרשת ייסודה של העיירה בעבר הרחוק, לפני כחמש מאות שנה, קשורה באישיות יהודית מעניינת. שם האיש היה רבי מאיר. הוא נמנה על אותם צדיקים נסתרים שרצו להתפרנס רק מיגיע כפיהם. חלומו היה להקים כפר יהודי, לשם כך עזב את עירו עם שלוש משפחות נוספות והלך לחפש פינה כלשהי שתתאים לחלום חייו. רעיון זה אומץ שנים לאחר מכן במקום זה על ידי נשיאי ליובאוויטש והגיע על ידם לשלב מעשי יותר.
השטח שנבחר עליו קמה ליובאוויטש, התאים מאוד להגשמת הרעיון, שכן היה כולו מוקף ביערות וסמוך לחוף הנהר. רבי מאיר והמשפחות שהלכו איתו התמסרו אכן לעבודה, חטבו עצים ביער ובנו להם בתים. רבי מאיר היה הראשון לשורת צדיקים נסתרים במשך מאות שנים אשר ראו בליובאוויטש את ביתם.
השם ‘ליובאוויטש’ ניתן לישוב מאוחר יותר, והוא נועד לסמל את אישיותו המיוחדת של המייסד. לפי המסופר הצטיין רבי מאיר במיוחד באהבתו הגדולה ליהודים, ואף לשאינם־יהודים. אהבת ישראל שלו הייתה בלתי מוגבלת. בפיו היה שגור תמיד הפתגם: כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו.
רחוב טיפוסי בעיירה ליובאוויטש
סמל לאהבת ישראל
לא רק את האדם, בחיר היצורים, אהב ר’ מאיר כי אם גם כל נברא ובעל־חיים זכה ליחס רחום מצידו. מובן שרבי מאיר זה הרבה לגמול חסד עם כל סובביו ועד מהרה יצא שמו לתהילה בכל הסביבה ואף התפרסם למרחקים. בהתאם לכך מובן מאוד שם העיירה שהותאם לתכונותיו של מייסדה. כך נקרא הישוב בשם ‘ליובא’ שפירושו ברוסית ‘אהבה’, במשך הזמן צורפה לו הסיומת המקובלת – ‘וויטש’, צירוף שיצר את השם ‘ליובאוויטש’. כך סימלה ליובאוויטש בשמה את ייעודה שאכן התממש ברבות השנים בהיותה סמל לאהבת־ ישראל, אהבת הבריות ועל כולנה – אהבת ה’.
כמה סמלי הדבר שכאשר נדד אדמו”ר הזקן מייסד חסידות חב”ד למקום תורה, הגיע אל העיירה ליובאוויטש וזאת בהיותו עלם רך כבן אחת עשרה. שם למד אצל הצדיק רבי ישכר דוב מקאבליניק אשר היה מחסידי הבעש”ט הראשונים, בתקופה בה רעיון החסידות היה עדיין בהסתר גדול. מרבו לא שמע אדמו”ר הזקן מעולם אודות הבעש”ט. הסיבה לכך, כך מקובל, כי הבעש”ט לא הרשה לרבי ישכר דוב לגלות לו זאת, היות ורצה כי אדמו”ר הזקן יגיע לתורת החסידות בכוחות עצמו, זאת, בהתאם לחידושה של חסידות חב”ד, אותה הועיד עבורו הבעש”ט, הדורשת עבודה בכח ויגיעת עצמו.
בהקשר לכך אומר הרבי הריי”צ, כי אדמו”ר הזקן היה נחבא אל הכלים ואילו ידעו ממנו כפי שהיה באמת היו מביאים אותו אל הבעש”ט. עוד אמר הרבי הריי”צ, כי אדמו”ר הזקן אמר שהיסוד לשיטת חב”ד החל אצלו עוד בהיותו בליובאוויטש, שכן, פעם שמע דרוש מרבו ר’ ישכר דוב בו הסביר שיש שכל רצוני ורצון שכלי, ואז החלו לנבוט אצלו הגרעינים הראשונים של תורת חב”ד. מעניין הדבר, כי לאחר שנים, כאשר אדמו”ר הזקן הנהיג את עדת החסידים, הפך רבי ישכר דוב מליובאוויטש להיות לאחד מחסידיו הנאמנים.
עוד קודם לכן למד אדמו”ר הזקן אצל המגיד של ליובאוויטש, רבי יוסף, תלמיד הבעש”ט וחמיו של רבי ישכר דוב. אדמו”ר הזקן סיפר לנכדו הצמח־צדק כי לר’ יוסף זה היתה עליו השפעה גדולה בביאורי ההשגה בידיעת ה’, אהבה ויראה, ואף העניק לו הוראות והדרכות בדרכי החסידות ועבודת התפילה על־פי סידור האריז”ל וספרי קבלה. “בליובאוויטש נודע לי”, סיפר אדמו”ר הזקן לצמח־צדק, “כי ישנם צדיקים גדולים נסתרים העורכים גלות או מסדרים את עצמם במקומות מסויימים כפועלים פשוטים, אך לאמיתו של דבר היו גאונים אדירים וצדיקים נסתרים. בשובי מליובאוויטש היה לי סדר מסויים בלימוד הנגלה שהגאון ר’ ישכר דוב סידר לי, סדר הלימוד בקבלה וסדר הנהגה בדרכי החסידות, תוך אזהרה גדולה של הצנע לכת”.
לאור היסטוריה זו אין איפוא פלא בכך ש’חב”ד’ ו’ליובאוויטש’ נעשו כשמות נרדפים, היות וההיסטוריה החב”דית קשורה קשר הדוק עם ליובאוויטש ורוחה של ליובאוויטש השפיעה עמוקות על דרכה של חסידות חב”ד.
בית מקומי בעיירה ליובאוויטש
גדולה באיכות
ליובאוויטש לא היתה מעולם עיירה גדולה. כאשר למד בה אדמו”ר הזקן בהיותו נער גרו בה כשמונים משפחות יהודיות, ואילו כאשר הגיע אדמו”ר האמצעי להשתקע בה, היו בה בסך הכל מאה ועשר משפחות יהודיות. מאוחר יותר התגוררו בה כשלוש מאות משפחות ועוד כמאה משפחות נכריות. בימיה הטובים של ליובאוויטש לאחר שהוקמה בה ישיבת ‘תומכי תמימים’, מנתה כבר העיירה כחמש מאות משפחות יהודיות ומנין זהה – להבדיל – של נכרים. שטחה של העיירה היה בסך הכל כקילומטר וחצי רבועים.
במרכז העיירה הייתה ‘כיכר השוק’, בה התרכזו כל החנויות. מכיכר זו נמשכו שלושה רחובות מרכזיים שחצו את העיירה והם הרחובות: ‘ברום’, ‘שילבה’ ו’חכלוקה’. נוסף על רחובות אלו, היו גם סמטאות שנודעו בשמות אשר כינו אותם, ‘סירצה’, ‘הסמטה הקרה’, ‘סמטת הנהר’. מצפון העיירה זרם נהר הנקרא ‘בראזינא’, ובמערבה, ליד בית הקברות, זרם עוד נהר קטן הנקרא בשם ‘חודאזעצי’.
מעניין, כי למרות קוטנה של העיירה, נחשבה ליובאוויטש כעיירה המרכזית באזור. ביטוי לכך היא העובדה, כי בשוק שלה התקיים בכל שנה ה’יריד’, אליו נהרו תושבי העיירות הסמוכות. קיומו של ‘יריד’ זה מוזכר אף בתשובות ה’צמח צדק’ בהקשר לעניין הלכתי מסוים, שם מציין, כי היריד מתפרס על פני חודש שלם במשך השנה. ליריד מגיעים מכל העיירות הגדולות שבאזור, כגון שקלוב, ויטבסק ומוהילוב. הצמח־צדק מציין בהקשר לכך, שבמשך ימות השבוע, בהם טרודים היו הסוחרים בעסקיהם, התפללו באכסניות, אולם בשבתות היו באים לבית הכנסת.
אחת הסיבות להיותה של ליובאוויטש עיירה פעילה בחיי מסחר הייתה מיקומה סמוך לגבול בין רוסיה הגדולה לרוסיה הלבנה, שבה נכללו ליטא ושאר המדינות הסמוכות. לכן נהרו אליה סוחרים מרחבי שתי המדינות שמשני עברי הגבול. עיקר המסחר בה התאפיין בפשתן מעובד מרוסיה הלבנה שהשתבחה בשדות פשתן רבים ובתעשיית פשתן לאריגה. מסחר זה נמשך בה שנים רבות, אולם נחלש מאוד כאשר נבנתה מסילת הברזל, ובמסלול הרכבת הנוסעת לאורך הגבול נקבעו תחנות בערים ‘קראסנייע’ ו’רודניא’ הסמוכות לעיירה. בליובאוויטש עצמה לא נקבעה תחנת רכבת מסיבות כלשהן, מני אז ירשה ‘רודניא’ את מקומה של ליובאוויטש במסחר הפשתן, וזאת עקב קשיי השינוע מתחנת הרכבת. ואכן כל הבאים לליובאוויטש ברכבת נאלצו לרדת בתחנת רודניא ומשם עשו את דרכם באמצעות עגלונים אשר הציעו את שירותם לכל דורש. [סיפורים שונים ואמרות שנונות נכרכו סביב מסע זה בעגלות מתחנת הרכבת ברודניא לליובאוויטש].
אזכור מעניין ליריד זה מוצאים אנו ברשימות המאסר של הרבי הריי”צ, שם מופיע דו־שיח בין הרבי לאחד הסוהרים. הלה שואל את הרבי למקום מוצאו, כאשר הרבי מספר לו על ליובאוויטש, עונה האיש: “בוודאי, את העיירה הזו אני מכיר היטיב, זוכר אני מימי ילדותי, כאשר לקחני אבי לשוק הגדול אשר התקיים בה”. וממשיך לספר: “בליובאוויטש היתה משפחת צדיק, אשר גרו בחצר גדולה קרובה אל השוק ובחצר ההיא ישנה באר מים, אשר בהיותי עם אבי בשוק, הייתי הולך לשם לשתות מים, גם את סוסנו היינו מובילים לשם להשקותו”. “כן, כן”, עונה לו הרבי, וממשיך לתאר: “לבי התחיל לדפוק בחזקה לגודל התרגשותי בזכרון ענינים שונים…” לאחר שמסחר הפשתן הלך ונחלש, היה עיקר מקור פרנסתם של תושבי העיירה מהאורחים והחסידים הרבים שפקדו את ליובאוויטש ומתלמידי הישיבה שהלכה וגדלה בתקופה זו. חלקם היו בעלי האכסניות, חנוונים, או בעלי מלאכה כמו אופים, קצבים, סנדלרים, חייטים וכדומה אשר סיפקו את מצרכיהם לכל באי העיירה.
ההחלטה של הרבי
לפני מאתיים שנה, בשנת תקע”ד, נפל דבר בקורותיה של העיירה ליובאוויטש, כאשר אדמו”ר האמצעי בחר בה כמרכזה של חסידות חב”ד. היה זה לאחר הסתלקות אדמו”ר הזקן בטבת תקע”ג בכפר פיענא, שב האדמו”ר האמצעי עם קבוצה מהמצטרפים למסעו של אדמו”ר הזקן, בעת בריחתו מהקיסר נפוליאון לרוסיה הלבנה. תחילה השתכן זמן מה בקרמנצ’וג, אולם אדמו”ר האמצעי חיפש מקום ראוי בו יוכל לקבוע את משכנו, וכבן לאדמו”ר הזקן שנחשב אז לאזרח נכבד, כמי שסייע לרוסים במלחמתם נגד נפוליאון, כיבד אותו מושל המחוז והזמינו לליובאוויטש. המושל אף הקצה עבורו שטח לבניית בית. אדמו”ר האמצעי נענה להזמנה והחל בהכנות למעבר למגורים בעיירה. עוד באותו קיץ, בח”י אלול שנת תקע”ג, הגיע בפעם הראשונה לליובאוויטש בכדי לקבוע בה את ביתו והוחל בהתארגנות למעבר לעיירה באורח קבע. יחסם של השלטונות למשפחת אדמו”ר הזקן היתה כה אוהדת ומעריכה, עד שכאשר נסע אדמו”ר האמצעי מקרמנצ’וג בכדי להשתקע באורח קבע בליובאוויטש, ניתנה פקודה מיוחדת מאת הממשלה לספק עגלות מסע עבור כל הנוסעים, כמו כן הועברה הנחיה מפורשת לכל הרשויות בערים דרכם עברה פמלייתו של הרבי, לקבל את פניהם, להחליף את הסוסים ולדאוג לכל צורכיהם.
בחודש מרחשוון תקע”ד העתיק אדמו”ר האמצעי את משכנו וקבע אותו בליובאוויטש, יחד עימו עברו להתגורר שם עוד מבני ביתו ומקרוביו אשר בנו שם בתים חדשים. מיד עם התיישבות הרבי בליובאוויטש החלה נהירה רבה של חסידים מכל קצווי המדינה, הן בכדי לשמוע דא”ח והן על־מנת להתקבל ליחידות. ליובאוויטש הפכה לאבן שואבת, חסידים רבים החלו לבוא לשהות בליובאוויטש במחיצת הרבי.
עם תחילת נשיאותו של כ”ק אדמו”ר האמצעי החל פרק חדש, משמעותי ביותר בהתפתחותה של חסידות חב”ד, אשר מנתה אז לפי ההשערה, עשרות אלפי חסידים. זאת, בעקבות גישתו של הרבי להשפיע ריבוי עצום של דא”ח לכל דורש, בהסברה בהרחבה יתירה ובהבנה והשגה במימדים חדשים שלא הוכרו קודם לכן אצל אדמו”ר הזקן. גישה אשר הרוותה את נפשות החסידים וסיפקה מענה הולם לכל נפשות הצעירים מבקשי ה’. כאשר זרם הבאים התגבר מאוד ולא יכלו לתת מענה לכל צורכי הבאים, התקין הרבי תקנות מיוחדות המגבילות את זמני הנסיעות ואורך זמן השהייה בליובאוויטש.
מלכתחילה כללה חצר הרבי רק את ביתו ואת בית הכנסת, אולם היות וכרגיל באותן תקופות ובאותם מקומות היו פורצות מזמן לזמן שריפות, אשר כילו את הבתים אשר היו בנויים מעץ. לכן נוצרה לאחר כל שריפה הזדמנות, בה נרכשה עוד חלקת אדמה באותה חצר, עליה נבנו בתים מרווחים יותר אשר שימשו לצרכים הרבים של חצר הרבי והחסידים. במהלך השנים התרחבה החצר יותר ויותר עד שהפכה כל הרחבה הגדולה להיות ‘החצר בליובאוויטש’ בה’ הידיעה.
חסיד רוכב על סוס ברחובות ליובאוויטש המושלגים
החיים היהודיים בעיירה
ארבעה בתי כנסת היו בליובאוויטש מלבד בית הכנסת שבחצר הרבי. והם, בית המדרש המרכזי. בית הכנסת העתיק בליובאוויטש שנודע בשם ‘בנימינ’ס שטיבל’, שנקרא על שם אחד הצדיקים הנסתרים שחיו בעיירה, בעקבות מעשה מופת שנכרך בשמו. ‘חאכלוקע שול’, ‘דעם רב’ס שול’. בעיירה התקיימו כל המוסדות היהודיים החל מ’תלמוד תורה’, מקוה ובית מרחץ, חברת ‘ביקור חולים, ‘לחם לאביונים’, גמ”ח, חברה קדישא, מעות חיטים וכדומה. המוסדות התנהלו על ידי ועד, בכל שנה היו מתקיימים בחירות לחברי הועד וליו”ר, ברבות השנים היה הועד כפוף, כמובן, להנהגתם של אדמו”רי חב”ד.
כל אחד מן התושבים מבלי יוצא מן הכלל, היה משתתף בממונו בכל מוסדות התורה והחסד האמורים. תושבי העיירה למרות פשטותם הצטיינו ביתר רצינות ובחיי אמת טהורים. האנשים אשר השתתפו בשיעור ב’עין יעקב’ בכל יום בין מנחה למעריב, או בשבתות בלימוד פרקי אבות ומדרש היו מיישמים את הנאמר ללא כחל ושרק. היה זה מעיין מים חיים למידות טובות ומורה דרך לתכלית חייהם בעולם הזה.
הרבי הריי”צ בכתביו מתאר בשפתו העשירה את החיים היהודיים הנפלאים שפעמו בליובאוויטש. לפנינו טעימה קטנה מהאוצר הגדול (מומלץ לקרוא במקור בליקוטי דיבורים באריכות רבה ומרתקת): “היה זה פשוט נחת לראות איך בשבתות הקיציות, בשעות הערב, בליובאוויטש – אחרי כמה שעות של לימוד – היו מתקבצים אנשים מסביב לבתי המדרש, במקום אחד חוזר שמואל הסנדלר על מה שסיפר ר’ יעקב לייזער מהמדרש מה שרצה קרח ממשה ואהרן, במקום שני עומד אברהם דאניע וחוזר על מה שר’ מענדל המלמד סיפר על ר’ יוחנן ששאל את תלמידיו, איזו היא המידה הטובה והיפה ביותר שראוי לאדם לבחור. הלימוד ב’עין יעקב’, מדרש ופרקי אבות ברבים, הביא לנו עדרים עדרים של אנשים טובים ויהודים נאמנים, שבהלכם לכפר ובעמדם בשוק הגו במה ששמעו בבית המדרש בין מנחה למעריב, ובקוצר רוח חיכו לשבת הקדושה, בה שומעים דבר תורה… בימים עברו היו כל דבר תורה כל סיפור מ’עין יעקב’, סיפורי צדיקים, מוצאים את מקומם הנכון בלב היהודי. גם האמרה החסידית שלא היתה קלה להבנה ליהודים הפשוטים, היתה בכל זאת משפיעה רבות והכניסה חיות מסויימת באמירת התהילים ובקיום המצוות. הדרך ארץ הפנימי לבן תורה וחיבת התורה נראו בהקיפם המלא והאמיתי…”
ניחוח חסידי
בהמשך הדברים מרחיב הרבי בתיאור השפעת האווירה החסידית על יהודי העיירה: “לעיתים קרובות חי אני מחדש מחזות שונים שראיתי בליובאוויטש בזמנים שונים… ואני מגיע למסקנה היסודית, שאור החסידות מחיה את כל הנמצאים בסביבה, ואף אלה שאור החסידות הוא לגבם אור מקיף בלבד, משפיעה עליהם החסידות, שמקבלים הם חיות אחרת לגמרי בקיום המצוות. בעלי הבתים והיהודים הפשוטים, בעלי המלאכות בליובאוויטש, היו בודאי יהודים די רגילים, כמו כל היהודים שבכל הישובים הקטנים. בכל זאת השפיעה עליהם הרבה האווירה החסידית, וכרגיל הורגש בכך ביותר לפני חג, בהכנות לקראת החג ובימי החג עצמם”.
הרבי מציין כדוגמה לכך שני יהודים תושבי ליובאוויטש, אשר ידיעותיהם בתורה לא היו רבות אמנם, אולם הם היו יהודים המכונים בשפת חז”ל ‘מארי עובדין טבין’, בעלי מעשים טובים. הללו היו יהודים אשר היתה להם חיות רבה בקיום מצוות בהידור רב. השניים נקראו ר’ יענקל זיפ (נפה) ור’ ישראל דער לעבעדיקער (החי). מהליכותיהם והנהגותיהם של שניים אלו הונהגו בליובאוויטש מנהגים מיוחדים, ואין מדובר בהידורים ומנהגים המקובלים בכל תפוצות ישראל, או מנהגי החסידים, אלא מנהגים שהיו אומרים עליהם “כך נהגו ר’ יענקל זיפ ור’ ישראל דער לעבעדיקער”. היו אלו הידורים שונים שנהגו בהם. כך היו לתושבי ליובאוויטש מנהגים שהיו מקובלים אצלם מדור לדור.
בקתה בליובאוויטש
‘יהודים פשוטים’ נוסח ליובאוויטש
הצדיק ר’ ישכר בער מקאבילניק האמור לעיל סיפר, שבבואו לליובאוויטש בתור חתן בשנת תפ”ה, מצא את ר’ ישראל דער לעבעדיקער שהיה אז ישיש כבן תשעים. כשר’ ישראל היה מתפלל או חוזר משניות, היה זה בחיות של אברך צעיר. ר’ ישראל היה תלמידו של ר’ יעקב זיפ, הוא אמנם לא היה למדן, אולם היה בקי בתנ”ך באותיותיו, כמו כן היה בקי בשולחן ערוך ‘אורח חיים’ בכל הלכותיו עד לפרטי פרטיהם.
ר’ יעקב היה עוסק בימי הקיץ בבנית תנורים ובימי החורף באריגת לבדים. בשעת עבודתו היה חוזר בעל פה על התנ”ך ודיני אורח חיים. לר’ יעקב היה גן גדול של ירקות ופירות שונים, והיה נוהג לחלק לילדים פירות שונים, תפוחים, שזיפים, דובדבנים וכדומה, ומלמדם אילו ברכות לברך עליהם. מנהגו היה בכל יום אחה”צ לאסוף אנשים ולתת להם ‘קוואס’ )משקה רוסי תוסס( וללמדם הלכות שונות מאורח חיים. היותו בקי בבהירות רבה כל־כך בהלכות היא זו שהביאה לכינויו בפי כל ר’ יענקל ‘זיפ’, שכן כל דין, הלכה ומנהג היו מנופים אצלו כסולת ברורה ונקיה.
‘אלול’ באוויר
אם בחיי החולין של כל השנה היתה ליובאוויטש לאות ומופת בדרכי ומנהגי החסידות, על אחת כמה וכמה הורגשה אווירה זו בתקופת המועדים והימים הטובים. עם התקרב מועד כלשהו החלו לחוש באווירה שונה המבשרת על ימים מיוחדים הממשמשים ובאים.
מיד אחרי שבת נחמו החלו ללמוד אחרי מעריב כמו שנאמר ‘קומי רוני בלילה’. כשהגיעה ‘שבת מברכים אלול’ למרות שהייתה עדיין ביום קיץ בהיר, החלו כבר לחוש באוויר של אלול, רוח של תשובה החלה לנשב. כל אחד נעשה מתון יותר, עסוק יותר במחשבותיו, דוחק מעט מליבו את דברי החולין. בדריכות רבה חיכו ל’לדוד ה’ אורי וישעי’, לקול השופר המבשר על שערי הרחמים שנפתחו ולמאמרי החסידות שהיו כבר רוויים ברוח של אלול.
כבר בשעה שש בבוקר היו השוכבים על מיטתם שומעים את קול השופר של מנין הותיקין שסיים את תפילתו. קול השופר מעורר, הרי אלול בעולם, מדוע איחרתי בשנתי. כשבאים לבית המדרש כבר מוצאים בו קהל גדול, ישנם שאומרים תהלים, אחרים לומדים חסידות, תיקוני זוהר, או עומדים בתפילתם.
בכל יום מתקרבים יותר ל’שבת סליחות’, את החסידות של שבת סליחות היו שומעים בכוונת הלב אחרת לגמרי. בליל שבת של ערב סליחות היו ממעטים בשינה, כי לא היו מסוגלים לישון. למקווה היו הולכים לפני שהאיר היום. שם פוגשים אנשים רבים, כולם ממהרים, על כולם ניתן להכיר ששבת זו שונה מכל שבתות השנה, הרי היא השבת שלפני סליחות. כאשר טובלים חולפת לה בראש המחשבה, כי לא אהיה כטובל ושרץ בידו, ‘לך ה’ הצדקה’, מתנגן לו ברחשי הלב הפיוט הפותח את הסליחות, אולם ‘ולנו בושת הפנים…’ מסעירה המחשבה. כשעברו בדרך מן המקווה ליד בית המדרש וליד ‘בנימינ’ס שטיבל’ היו שומעים קול תחנוני אמירת תהילים של יהודים, אשר גם היא נשמעת אחרת מאמירת תהלים של כל השנה. כששבו מהמקווה היו הולכים לחזור את המאמר, מתפללים ובשעה שלוש היו אוכלים סעודת שבת קודש. לסעודות השבת בליובאוויטש היה סדר מסודר. אולם בשבת סליחות היה הכל בקיצור, בכל דבר הורגש ריח הימים הנוראים.
זהו, איפה, תיאור קצר המעובד מתוך כתביו של הרבי הריי”צ, תיאור הממחיש את עוצמת חוויית האווירה החסידית בליובאוויטש עם התקרב הימים הקדושים.
(מקורות: ספר הזכרונות, ליקוטי דיבורים, ספר השיחות, בית רבי, קונטרס ליובאוויטש, רשימות דברים)