קטע מספר הזיכרונות של אדמו”ר הריי”צ – רבי יוסף יצחק שניאורסון – על העיירה ליובאוויטש.
אין לך כמעט עיר או עיירה באירופה שאינה קשורה בעבר או בהווה היהודי, שאין ביכולתה לספר קטע מן ההיסטוריה היהודית, ושאבניה ואדמתה אינם רוויים דם ודמע של יהודים. שמותיהם בלבד של ערים ועיירות מסוימות מעוררים זיכרונות ומחיים לנגד עינינו דמויות מאירות של אישים דגולים שהצטיינו במשך הדורות בגדלות בתורה ומעשים טובים.
לכל עיר ועיירה יש פרק משלה בהיסטוריה היהודית, אך יש ערים ועיירות המייצגות תנועות שלמות וחלקים שלמים בחיים היהודיים. עיר – נכון יותר, עיירה – כזאת מהוה ליובאוויטש, ששימשה, במשך מאה ושתים שנה וחודשיים, כמקום מושבם של ארבעה דורות נשיאי חב”ד וכמרכז לחסידות החב”דית על מאות אלפי חסידיה במרחבי רוסיה ובמדינות אחרות.
החל מי”ח חשוון תרע”ו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר ליובאוויטש נעזבה וכבוד קדושת אבי נ”ע נאלץ לעקור משם עם משפחתו – חדלה להיות ליובאוויטש מקום מושב האדמו”רים ומרכז חב”ד. ברם, השם ”ליובאוויטש” יישאר לעד קשור עם חסידות חב”ד, יעורר תמיד זיכרונות נעימים, ויבטא פרק מפואר בהיסטוריה היהודית.
ליובאוויטש, הייתה מוקפת מאז ומתמיד יערות גדולים ששיוו לה מראה של מקום מבודד והעניקו לתושביה תחושת התבודדות. כך נעשתה ליובאוויטש נקודת משיכה לאנשים שרצו להתייחד לנפשם ולהתקרב אל ה’ ובריאתו.
פרשת ייסודה של ליובאוויטש, בעבר הרחוק רחוק, קשורה באישיות יהודית מעניינת, שזכרה לא נשכח במשך הדורות עד לזמננו. שם האיש היה רבי מאיר, ונמנה על אותם צדיקים שרצו לחיות רק על יגיע כפיהם. כיון שלא רצה להישאר במקום מגוריו הישן, כי אם להניח בסיס חדש לקיומו וקיום יהודים נוספים – עזב, יחד עם שלש משפחות נוספות, את עירו והלך לחפש איזו שהיא פנה נידחת כדי להתנחל שם ולהתפרנס מעמל כפים. נראה שחלומו היה להקים כפר יהודי, רעיון שאומץ שנים רבות לאחר מכן ע”י אדמו”רי ליובאוויטש והגיע על ידם לשלב מעשי ביותר. השטח שנבחר, עליו קמה ליובאוויטש, התאים מאוד להגשמת הרעיון, שכן היה מוקף יערות ונמצא לחופו של נהר. רבי מאיר והמשפחות שהלכו אתו, התמסרו מיד לעבודה: חטבו עצים ביער ובנו להם בתים.
לפי המסופר הצטיין רבי מאיר במיוחד באהבתו הגדולה ליהודים, ואף לאינם יהודים. אהבת ישראל שלו הייתה בלתי מוגבלת, וגם כלפי אחרים גילה אהבה. בפיו היה שגור הפתגם: ”כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו”, וברור שרוח הבריות נוחה ממי שמתייחס בידידות ובחסד לכל אחד. ולא רק את האדם, בחיר היצורים, בלבד הוקיר רבי מאיר – כי אם גם את כל נברא, ואף אם זה בעלי חי ההולך על ארבע או מעופף בשמים.
מובן שרבי מאיר זה הרבה לגמול חסד עם יהודים ועם אינם יהודים. כך נודע מיד שמו לתהילה בכל הסביבה ואף התפרסם למרחקים. אין, אפוא, כל חידוש בכך שכאשר הגיעו הדברים לידי קביעת שם לישוב החדש, שנוסד ע”י רבי מאיר, הותאם השם למעשיו האופייניים של המייסד. מה אפיין את רבי מאיר, אם לא מדת האהבה שלו, אהבה ליהודים, לאינם יהודים ולבעלי חיים? האוכלוסייה היהודית והבלתי יהודית חיו בשלום זו עם זו. כך נקרא הישוב בשם ”ליובא” שפירושו, ברוסית ובפולנית, ”אהבה”, ובמשך הזמן צורפה הסיומת ”וויטש”, צירוף שיצר את השם ”ליובאוויטש”.
כך היתה ”ליובאוויטש” סמל לאהבת ישראל, אהבת הבריות, ועל הכל, כמובן, אהבת ה’, בורא הכל.