לכל עיר ועיירה ישנו פרק בהיסטוריה היהודית, אך יש ערים ועיירות המייצגות תנועות שלימות וחלקים שלמים בחיים היהודיים * עיר (ליתר דיוק: עיירה) כזאת מהוה ליובאוויטש, אשר במשך 201 שנים וחודשיים שימשה כמקום מושבם של ארבעה דורות נשיאי חב”ד וכמרכז לחסידות החבדי”ת על מאות- אלפי חסידיה במרחבי רוסיה ובמדינות אחרות
הרב שלום-יעקב חזן, בית משיח (112, תשנ”ז)
כך מגדיר כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ נ”ע את העיירה ליובאוויטש בזכרונותיו: “החל מח”י אלול של שנת תקע”ג, עת קבע אדמו”ר האמצעי את משכנו בליובאוויטש, ועד ט”ז מר-חשון תרע”ו, עת יצא אדמו”ר הרש”ב את שערי העיר, שימשה ליובאוויטש כעיר הבירה של חסידות חב”ד”.
למעשה, האחרונים שיצאו את שערי העיירה היו תלמידי התמימים (בשנת תרע”ח). וכך מספר ר’ ישראל דז’ייקובסון ע”ה בזכרונותיו: “טרם נסיעתינו, זאת אומרת, אחרי אשר התכוונו לנסוע לגמרי מליובאוויטש, סידר ר’ אליעזר קפלן שיסדרו את החפצים שנשארו, לחלקם ולהצניעם כמה שאפשר. הרבה חפצים הבאנו אל האולם של כ”ק אדמו”ר הרש”ב נבג”מ, לשם אספנו החפצים כמעט מכל החדרים של כ”ק אדמו”ר ובנו נבג”מ. כלי זכוכית, קערות וכלי אכילה, חפרנו במרתף בעומק והצנענו אותם שם.
במרתף היו ג”כ הרבה בקבוקי יין… לקחנו בקבוקים אחדים להתוועדות… טרם עזבינו את ליובאוויטש. “אין מילים בפי לתאר את הרגש בעת ההתוועדות וכל משך הזמן אף שהתנחמנו שזהו דבר החולף, ועוד יעבור זעם ונשוב לליובאוויטש כי לא היה שייך אפילו בדמיון לצייר אחרת… אבל כל אלה לא הסירו את הרגש, אז מען זעגענט זיך מיט ליובאוויטש (=נפרדים מליובאוויטש)”.
לאחר עזיבתם של התמימים השתלטו הרשויות על ה”חצר”. מה’זאל’ הגדול עשו תיאטרון, וחדרו של כ”ק אדמו”ר מהורש”ב הפך להיות בית-משפט. בחדרו של כ”ק אדמו”ר מהור”ש התמקם ועד ההנהגה העירונית, בחדרו של כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ בית הפקידות העירוני ובית-החומה נהיה לבית-הספר העירוני.
בחודש ניסן של שנת תרפ”א “שלח ה’ אש ממרום”, כפי שהתבטא כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ (אגרות-קודש חלק א), “ובחצי שעה נשרפו כל הבתים אשר היו לנו בליובאוויטש”. החדרים, ה’זאל’, השוק עם הרבה רחובות וכן האהל הק’ נחרב. ומאז – שממה כמעט מוחלטת. חורבן מוחלט.
בשנים האחרונות, עת החלו אט-אט להיפתח שערי רוסיה ומסך הברזל מט ליפול, החלו מאמצי השיקום, בעיקר של בית-החיים. ה’אוהל’ נבנה מחדש, המצבות שופצו, גדר חדשה הועמדה והמקום החל להיות מוקד עליה לרגל לאותם מתי מספר שהגיעו למקום.
אולם דווקא המקום בו שכנה כבוד חצר ליובאוויטש המפוארת, ואשר בה חיו רבותינו נשיאינו הקדושים במשך עשרות בשנים – נותר שומם משך זמן כה רב, ובשנה האחרונה אף נבנה במקום בית-דואר, מקום אשר עמד לשמש את העיירה כולה.
וכאן מתחיל סיורו של “מבצע פדיון שבויים” לליובאוויטש החסידית. הרב נתן שי’ גוראריה, שליח כ”ק אד”ש מה”מ בבופולו וקרוב משפחה של מי ששימש כעוזרו ויד-ימינו של כ”ק אדמו”ר מהורש”ב – הרב שמואל גוראריה ע”ה, נטל על-עצמו את המשימה “להחזיר עטרה ליושנה”.
בפרטי המבצע, שחלקם עדיין חסויים, היה מעורב כמובן כ”ק אדמו”ר, אשר הורה וייעץ עצות שונות לכל אורך הדרך. הוראות הרבי היו ברורות. יש לקנות את המקום מידי השלטונות ולהקים שם מעין “מוזיאון”. הרבי אף הורה לבנות מחדש “לשחזר” את הבתים שהיו אז בתרע”ו בליובאוויטש בצלמם כדמותם, והציע לבנות במקום דגם של 770!
הדבר היה כרוך במאמצים רבים, שכן גם כאן (כבמקרים רבים אחרים) השלטונות לא “סייעו”, בלשון המעטה, ליהודים, ויחסם האנטישמי בא לידי ביטוי בתחומים רבים מאוד. מאמציו של הרב נתן גוראריה נמשכו כעשר שנים אשר במהלכם אף נעצר ע”י השלטונות במטרה להערים עליו קשיים ולהרתיעו מביצוע המשימה , אך ברכותיו ועידודו הנמרץ של הרבי להמשיך ובהוספה – נתנו לו את הכוח להמשיך למרות הכל.
לפני מספר חודשים שוחח הרב גוראריה עם מר אליהו סגל, איש עסקים יהודי יוצא רוסיה, אשר עיקר עסקיו ברוסיה ועקב כך הצליח ליצור קשרים בצמרת השלטון שם. מר סגל הוא מאנשי קהילתו של הרב גוראריה בבית-חב”ד שלו, והוא החליט ליטול על עצמו את המשימה הכפולה: א. למנוע את פתיחת בית-הדואר ב”חצר” בליובאוויטש. ב. לקנות את החצר.
מאמציו של מר סגל, בסיועו של מר יורי שורלין, מעסקניה הבולטים של יהדות רוסיה, נשאו פרי, ובהשגחה-פרטית ביו”ד כסלו שנה זו – חג הגאולה של כ”ק אדמו”ר האמצעי, מי שקבע את משכנה של חסידות חב”ד בליובאוויטש – נפדתה החצר כולה ועוד מספר דונמים סביב לה מן הגלות, וכעת כבר מתכנן הרב גוראריה את הפיכת החצר למרכז הפצת יהדות וחסידות, מקום בו יוכלו לבקר תיירים יהודים מכל רחבי העולם, ולחזות בשיחזור בתיהם של רבותינו נשיאנו, ה’זאל’ ו’החצר’, וכן – לצפות בקטעי ווידאו מהרבי ולהאזין להרצאות שונות.
קרוב לשמונים שנה לאחר שעזבו אחרוני התמימים את העיירה ליובאוויטש – נסגר המעגל. וכפי שאמר כ”ק אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע חודשים ספורים לפני דהסתלקותו: “אז איך בין געפארן פון ליובאוויטש, בין איך געפארן אדעתא דהכי, אז וויטער זאהל איך ניט, סאיידין אז מיא זאל פאהרין צואריק אין ליובאוויטש, נו, וויס דער אויבערשטער” [=כשנסעתי מליובאוויטש, נסעתי אדעתא דהכי, שלא אסע יותר, חוץ מלחזור חזרה לליובאוויטש. נו, ה’ יודע].