בדיוק אז עבר לידנו המורה לגיאוגרפיה – טייס במלחמת העולם השנייה שנפצע והיה לנכה וכיוון שהיה גם ערירי, כל חייו התנהלו סביב בית־הספר. בשעות אחר־הצהריים היה נשאר במקום ובונה עם התלמידים מודלים של מטוסים. הוא שאל מה אנחנו מחפשים ואלעזר אמר לו: “את ליובאוויטש”…
הרב עידו וובר, סיפור לשבת, שבועון כפר חב”ד
מספר הרב בצלאל שיף: בשנת תשי”ג, כאשר הרודן סטאלין יימח־שמו הלך לעולמו, הגזירות הקשות על שמירת היהדות בברית־המועצות התחילו להתרופף מעט והיהודים קיוו שמעתה־ואילך יהיה להם קצת יותר קל לקיים חיי תורה ומצוות.
באותה תקופה, היינו שלושה בנים למשפחות חסידיות בסמרקנד שלמדו באותה כיתה בבית־הספר הממלכתי המקומי – אלעזר גורליק, אהרן מקוביצקי ואני. בכל אחת מהכיתות א־ד לימד רק מורה אחד שריכז את כל המקצועות, ואם הסתדרת אתו, נפתרה אצלך בעיית הלימודים בשבת. בכיתה ד המצב היה טוב יחסית, כיוון שהמורה שניהלה את הלימודים קיבלה מתת־יד הגונה והעלימה עין מהעובדה שמדי שבת שלושתנו נעדרנו מהלימודים. היא הגנה עלינו בכל מצב ואפילו מפני הורי התלמידים הגויים.
באסיפת הורים מסוימת היא נזפה בקבוצת תלמידים והוריהם על יחסם הבטלני של הבנים ללימודים. בתגובה קמה אחת האימהות ואמרה, “אם את דורשת יחס רציני ללימודים, איך את מאפשרת לשלושת היהודים להיעדר בקביעות מהלימודים יום בשבוע?” – אך אותה מורה לא התבלבלה וענתה מיד, “לפי ההישגים הטובים והציונים המעולים שלהם, לא אכפת לי אם ייעדרו מהלימודים אפילו יומיים בשבוע…”.
הילדים בצלאל שיף, אהרן מקובצקי ואלעזר גורליק, על מדרגות בית־הספר הממלכתי בסמרקנד
מחפשים את ליובאוויטש
כשעברנו לכיתה ה, המצב החמיר. עכשיו למדנו אצל מספר מורים ‘מקצועיים’ ומובן שלא הייתה אפשרות לשחד ולעשות הסכמים עם חבורה שלמה. ובכל־זאת, הורינו החליטו שבשבת הילדים לא הולכים לבית־הספר ויהי־מה. מעתה, שמו עלינו עין בוחנת. למדנו אז בבית־הספר מס’ 21 ברחוב המרכזי בסמרקנד. אגב, באחת הכיתות הגבוהות באותו בית־ספר למד אז קרימוב, שהיה נשיא אוזבקיסטן. בית־הספר היה בניין בן שתי קומות עם פרוזדורים רחבים (כשהייתי ילד קטן, הבניין המאיים נראה לי גדול וענק, אך כשביקרתי שם לאחר נפילת בריה”מ, הבניין נראה לי קטן ועלוב לעומת בניינים אחרים אפילו בסמרקנד עצמה, שלא לדבר על גורדי־שחקים במערב).
על קיר חדר המדרגות היתה תלויה תמונה ענקית של סטאלין מחזיק ילדה קטנה, כדי שנראה כמה פעמים מדי יום את דמותו של גדול הרוצחים עלי אדמות דווקא בפוזה אנושית, ולצידה מפות של הרפובליקות שהרכיבו את ברית־המועצות.
יום אחד אני רואה בהפסקה את חברי אלעזר גורליק (כיום, שליח באוסטרליה) מתבונן במפות ומחפש משהו. בהפסקה הבאה הוא כבר עמד על כיסא והתבונן בעיון רב. שאלתי אותו מה הוא מחפש והוא ענה, “כמובן, את ליובאוויטש”. גם אהרן מקובצקי ואני שמענו בבית את השם ‘ליובאוויטש’ השכם והערב, מה־עוד שסבי החסיד ר’ ירחמיאל חדש היה בין התמימים החשובים – תלמידי הישיבה בליובאוויטש שבליובאוויטש – ובאופן טבעי הצטרפנו לחיפוש בהתלהבות. סקרנו רפובליקה אחר רפובליקה מתוך הנחה ילדותית שיכול להיות כי ליובאוויטש יותר קטנה ממוסקווה, אבל אין ספק שהעיר של הרביים ושל ישיבת תומכי תמימים תופסת מקום חשוב על המפה. כפי שניתן לשער, לא מצאנו את מבוקשנו בשום מפה.
העיירה הסודית
כעבור כמה ימים נשארנו אחרי הלימודים בבית־הספר, הלכנו לפרוזדור וניסינו שוב למצוא את ליובאוויטש על אחת המפות. בדיוק אז עבר לידנו המורה לגאוגרפיה – טייס במלחמת העולם השנייה שנפצע והיה לנכה וכיוון שהיה גם ערירי, כל חייו התנהלו סביב בית־הספר. בשעות אחר־ הצהריים היה נשאר במקום ובונה עם התלמידים מודלים של מטוסים. הוא שאל מה אנחנו מחפשים ואלעזר אמר לו: “את ליובאוויטש”.
הגוי לא שמע מימיו על העיירה ולא הבין בדיוק מדוע היא מעניינת אותנו, אבל מאהבתו לגאוגרפיה התלהב לעזור לנו והזמין אותנו לספרייה בה היה אטלס גדול וכבד והוא הראה לנו איך מחפשים בו. לשמחתנו אכן מצאנו אזכור של ליובאוויטש במקום המתאים ברוסיה הלבנה, ליד סמולנסק, אבל התאכזבנו מאוד לגלות שכל הסימון היה נקודה קטנה בלבד… התאכזבנו עוד יותר כאשר ראינו שבתחתית המפה נכתבו פרטים חשובים כמעט על כל עיר, כמו אוצרות הטבע הקיימים באזורה ועוד, אבל על ליובאוויטש לא כתבו אפילו מילה אחת.
המורה ראה את הפנים העצובות של שלושת הילדים שלפניו וכששמע מדוע אנו מאוכזבים, אמר שיש ערים שיש בהן “דברים סודיים” שלא כותבים עליהם בצד המפות. למשל, כחייל לשעבר הוא יודע שבניקולייב בונים צוללות, אבל את העובדה הזו לא כותבים באטלס מטעמי ביטחון, “ומי יודע, אולי גם בליובאוויטש יש משהו דומה”. שמענו את ההסברים שלו והלכנו הביתה.
מכרה זהב…
בסמרקנד גרו באותם ימים שני חסידים חשובים, האחים ר’ מענדל ור’ שמואל נודל. השניים היו כבר קשישים – ר’ מענדל כבר לא היטיב לשמוע ור’ שמואל לא היטיב לראות, והם נהגו ללכת יחד ברחוב. מראה האחים התומכים זה בזה היה מיוחד וכשהגיעו לרחוב החנויות חוג’ומסקי, הנשים הבוכריות היו ניגשות אליהם עם ילדיהן הקטנים ומבקשות שיברכו אותם. לר’ שמואל לא היו ילדים והוא קירב את ילדי אנ”ש המעטים שהיו אז בסמרקנד ואנחנו למדנו אצלו אל”ף־בי”ת ועוד. מטבע־הדברים, פנינו אליו ותיארנו לפניו את החוויה שעברנו בבית־הספר – את החיפוש אחר ליובאוויטש במפות עד שמצאנו את הנקודה המסמנת אותה – וחזרנו גם על דברי המורה לגאוגרפיה. בסיום דברינו, ביקשנו לשמוע אפוא מה המפעל הגדול הנמצא בליובאוויטש שהוא כל־כך סודי עד שאיננו רשום באטלס.
ר’ שמואל נודל חשב רגע ואחר־כך אמר כמגלה סוד: “בליובאוויטש היה מכרה זהב” ונשתתק. אנחנו שהיינו כבר ‘מלומדים’, ידענו שיש מכרות פחם מתחת לפני האדמה ויש מכרות מעל פני האדמה, לכן שאלנו, “איפה היו המכרות בליובאוויטש – מעל האדמה או מתחת?”
“מעל פני האדמה”, השיב ר’ שמואל.
“זה היה קרוב לישיבת תומכי תמימים?”
“כן, ממש ליד הישיבה”.
“אם כן, יכולתם להיות עשירים?”
“כן, אתם צודקים”, ענה ר’ שמואל והתחיל לבכות. “אילו היה לנו די שכל לייקר את הזהב שהיה בליובאוויטש, היינו באמת יוצאים משם עשירים גדולים… אלא שמי שהבין הבין, ואילו אחרים לא ידעו להעריך את הזהב. אבל מה, קינדערלאך, תשמרו את הסוד ואל תספרו על כך לאף אחד…”
יצאנו מרוצים. עכשיו גם אנחנו יודעים את ‘הסוד הביטחוני’ של ליובאוויטש ובדמיון הילדותי שלנו ליובאוויטש המשיכה להיות כרך גדול ועצום שהיה בו מקום לרבבות חסידים.
ר’ שמואל נודל לא למד פדגוגיה ופסיכולוגיה בשום אוניברסיטה, אבל הוא למד חסידות בליובאוויטש וידע היטב שהחסידות שווה יותר מאלף־ אלפים דינרי זהב. הוא הבין היטב איך צריך לספר על ליובאוויטש לדור הראשון של ילדים קטנים שנולדו לתוך המהפכה הסובייטית וקיבלו חינוך חסידי מחתרתי לאחר שרוב החסידים כבר יצאו מברית־המועצות, ילדי הדור החדש של החסידים ברוסיה הסובייטית שניסו לתאר לעצמם את ליובאוויטש בדמיון הילדותי שלהם.
בקשר לבית־הספר, לא יכולנו להחזיק בו מעמד ולבסוף עברנו שלושתנו לבית־ספר ערב של פועלים, מסגרת שבה הצלחנו לשמור את השבת כהלכתה. כך או כך, הלוואי שהיום, כשאנחנו כבר סבים, נדע להכיר בערכו של אותו ‘מכרה זהב’ בליובאוויטש שר’ שמואל נודל סיפר לנו עליו בסודי־ סודות כשהיינו ילדים.