“הקצב חיים־מאיר נכנס והתיישב אף הוא כדי להאזין לתפילתו של ר’ הענדל. כולם ישבו והאזינו ביחד לתפילתו הערבה. לאחר שכולם יצאו מבית־הכנסת, אמר הקצב חיים־מאיר: “איי, כזו תפילה! הייתי נותן תמורתה…” • קווים לדמותו של החסיד ה’עובד’ שתפילתו גרמה לאנשים מהפכה רוחנית רבי חנוך־הענדל קוגל ז”ל מקורעניץ.
סיפורי חסידים, ליקט א’ ישראל, שבועון כפר חב”ד
שנות ילדות בסביבה חסידית טובה
החסיד המפורסם ר’ חנוך־הענדל קוגעל ע”ה נולד בכפר קטן, סמוך לעיירה פלעשניץ. למרות שרוב תושבי הכפר היו אנשים פשוטים שלא למדו הרבה תורה, הרי שהם היו מלאים בחיות חסידית. רובם התחנכו אצל הורים ומורים חסידיים והיה להם רגש חסידי.
(“לקוטי דיבורים” ח”ג עמ’ 988)
בנוסף לכך, החסידים בעיירה פלעשניץ הסמוכה הטביעו את חותמם גם על הכפרים הקטנים בסביבה. כך שר’ הענדל גדל בסביבה חסידית טובה, והכיר בילדותו הרבה חסידים שהיו מחסידי כ”ק אדמו”ר הזקן. לדמויות חסידיות אלה היתה השפעה רבה על חינוכו והדרכתו של ר’ הענדל.
(“לקוטי דיבורים” ח”ב עמ’ 690)
האם לא קשה מדי להיות חסיד?…
על אחת מאותן דמויות חסידיות, סיפר כ”ק אדמו”ר הריי”צ:
“ר’ הענדל סיפר לי שכאשר הוא היה אברך צעיר – לפני שהוא נהיה לחסיד – הוא הגיע אל ר’ זישקא קורעניצער [=הרה”ג ר’ זיסקינד, רבה של קורעניץ], וראה כיצד הוא מתנהג. פעם, כשר’ הענדל הלך לישון, הוא ראה כיצד ר’ זישקא קם כדי לערוך תיקון־חצות, ואחר כך הוא התיישב ללמוד למשך כמה שעות. אחר כך הוא הלך למקווה ולאחר מכן החל בהכנות לתפילת שחרית. למראה ההנהגה הזו, התעורר ספק בלב ר’ הענדל האם כדאי לו להיות לחסיד, משום שלפתע התברר לו שזה קשה מדי.
אחר כך, במשך היום, ראה ר’ הענדל כיצד הגיעה אישה יהודייה אל ר’ זישקא וסיפרה לו על מישהו שחלה, ור’ זישקא פרץ בבכי. כמו כן, הוא ראה כיצד ר’ זישקא הלך למישהו וביקש ממנו טובה עבור יהודי מסויים. לבסוף החליט ר’ הענדל להיות לחסיד. הוא ניגש אל ר’ זישקא ואמר לו: “אני רוצה להיות חסיד”. ענה לו ר’ זישקא: “בסדר”. שאל אותו ר’ הענדל: “כיצד נהיים לחסיד?”, והוסיף: “אבל אל תכביד עלי”. ענה לו ר’ זישקא: “זה פשוט מאוד. הדבר הראשון בשיטת החסידות הוא – אהבת ישראל”, והסביר לו באריכות כיצד צריכה להיות אהבת ישראל על־פי החסידות.
(“ספר השיחות” תרצ”ו עמ’ 16)
התכונן 10 שנים לנסיעה לרבי
במשך עשר שנים תמימות התכונן ר’ הענדל לקראת נסיעתו אל כ”ק אדמו”ר ה’צמח צדק’. במשך התקופה הזו הוא הספיק ללמוד את הספרים “שערי תשובה” (לרבנו יונה), ספר “חרדים”, “ראשית חכמה” ו”פוקח עוורים”. בנוסף לכך, הוא למד עשרות פעמים את “אגרת התשובה” של כ”ק אדמו”ר הזקן ופרקים מסויימים בספר “דרך חיים” של כ”ק אדמו”ר האמצעי. את כל זאת הוא עשה כדי להסיר מעליו את המידות הרעות ולהיפטר מההרגלים הגופניים. רק אחר כך, בהסכמת זקני החסידים, נסע ר’ הענדל לראשונה לליובאוויטש.
כשר’ הענדל סיפר זאת באחת מהתוועדויותיו עם צעירי החסידים, הוסיף ואמר: “כשם שאסור למצורע להיכנס לבית־המקדש בטרם נרפא מצרעתו, כך אסור לאברך ללכת לליובאוויטש לפני שנרפא ממידותיו המאוסות”. כשהרבי הריי”צ סיפר את הדברים האמורים, סיים במילים הבאות: “שימעו מה מספר חסיד מבוגר, כיצד הוא נהיה לחסיד. 10 שנים מתייגע אברך על מידות טובות, ובמשך 10 השנים הללו אין הוא נוסע אל הרבי לליובאוויטש, משום שהוא מתבייש להראות את עצמו ואת מהותו הרוחנית לפני הרבי. לזה ייקרא הכנה טובה להיות חסיד”.
(“לקוטי דיבורים” ח”ב עמ’ 696)
יום הולדתו החסידי
ר’ הענדל הגיע לליובאוויטש ביום חמישי ה’ אלול תר”ג. כנהוג אצל זקני החסידים, החשיב את יום בואו לליובאוויטש ליום הולדתו. באותה תקופה היה אדמו”ר ה’צמח צדק’ בפטרבורג, והשתתף באסיפת הרבנים שהתקיימה שם מטעם השלטונות. רק ביום שלישי י’ אלול חזר הרבי לליובאוויטש ור’ הענדל ראה את פני קודשו לראשונה. מרוב שמחתו העצומה על ראיית פני הרבי, מאס בכל דבר מאכל ומיום רביעי עד יום שישי התענה תענית הפסקה.
וכך סיפר ר’ הענדל לכ”ק אדמו”ר הריי”צ: “ישבתי בתענית, אבל האמן לי שלא הרגשתי מאומה. ביום שנודע לחסידים כי היום יבוא הרבי, חשבתי לעצמי שביום הזה לא יאה לטעום מאומה. וכשנראתה מרכבתו של הרבי והכבודה הולכת אחריו, נבהלתי ממראה עיני […] לאחר שהרבי נכנס לביתו, רקדנו ברחובות העיר, ושלושת הימים הבאים עברו עלי בששון ושמחה, לילה ויום, וחלפו מהר כשעות אחדות […] ביום שבת־קודש נערכה סעודה בחצר, והרבי סיפר כמה סיפורים. אחר כך התחיל הרבי לנגן והראה בידו הק’ לאות שינגנו. בני הרבי התחילו לנגן ואחריהם ענו כל החסידים בקול שיר שהלהיב את הלבבות. היתה זו הפעם הראשונה בעשרים וכמה שנות חיי שהיה לי הרהור תשובה כזה […]
(אג”ק ריי”צ ח”ג עמ’ תה ואילך)
הסרת הערלה ב’יחידות’ הראשונה
והנה המשך סיפורו של ר’ הענדל: “מיום בואו של הרבי לליובאוויטש עד יום א’ דסליחות לא אמרנו תחנון בתפילה, ונתקיים בי ‘וביום השמיני ימול’. שכן, ביום השמיני מאז בואי לליובאוויטש – בי”ג אלול – נכנסתי בפעם הראשונה ל’יחידות’ אל הרבי. ודבר זה ידוע היה לכל החסידים אשר ביחידות הראשונה היתה הסרת הערלה; יהיה מה שיהיה – מערלת הלב התפטרו מיד”.
(אג”ק ריי”צ ח”ג עמ’ תז)
ליבו בער כאש באהבת ישראל
החסיד ר’ חנוך־הענדל נודע כ’עובד’ גדול, והיה עושה הכל מתוך התעוררות הלב ומכל הלב. בכל עונות השנה היה ליבו מתעורר ברגש הקשור לאותה תקופה: בפסח היה ליבו ‘מונח’ בענייני הפסח והיה עוסק בעבודת בדיקת החמץ מכל הלב, באפיית המצה השמורה מכל הלב ובאמירת ההגדה מכל הלב. בחג השבועות היה קורא “תיקון ליל שבועות” מכל הלב, וכך גם לגבי אמירת “קינות” ו”סליחות”, שאותן אמר, כמובן, עם כל הלב.
התואר “לב טוב” אינו משקף את טוב ליבו של ר’ חנוך־הענדל, והתואר “בעל מידות טובות” אינו משקף את מידותיו הטובות. הוא היה הרבה מעבר לכך. טוב ליבו ומידותיו הטובות היו תוצאה של עבודה ויגיעה רבה, והכל – מתוך קבלת עול, ולא כתוצאה מהבנה והשגה. התעוררות המידות שלו היתה עצומה, הרבה מעבר למה שמתחייב על־פי ההבנה וההשגה שלו. שכן גם בשנים האחרונות לחייו, לאחר ארבעים שנים של שהייה בליובאוויטש (בהפסקות קטנות), הוא לא היה ידען גדול בהבנת תורת החסידות, אבל כל מה שהוא השיג במוחו – נמשך ישירות אל הלב. בענייני עבודה היה לו ידע בלתי מוגבל. הוא זכר מה שהוא שמע מכ”ק אבי־ סבי, מכ”ק סבי, מכ”ק אאמו”ר, וגם פתגמים בענייני ‘עבודה’ שאותם שמע מזקני החסידים.
(“לקוטי דיבורים” ח”ב עמ’ שמה)
רוחץ בדמעות דם לבבו
באחת מאיגרות־קודשו מתאר כ”ק אדמו”ר הריי”צ את ימי ילדותו בליובאוויטש, וכך הוא כותב בין היתר: “הזאל הקטן עם מתפללים – […] ר’ חנוך הענדל השופך נפשו בתפילתו, והרוחץ בדמעי דם לבבו הבוער כגחלי אש להט להבת שלהבת […]”.
(אג”ק ריי”צ ח”י עמ’ תכד)
ביקש מהקב”ה חתיכת “לב יהודי”
סיפר כ”ק אדמו”ר הריי”צ: י”ט כסלו תרנ”ח חל בשבת־קודש. הסעודות היו גדושות בעושר רוחני […] בשיחה ארוכה דיבר אבי כיצד ההתבוננות המעמיקה בהשכלה אלוקית בשעת התפילה גורמת להתעוררות המידות. סעודת השבת הסתיימה שעות רבות לאחר מועד צאת השבת. כל הנוכחים היו במצב־רוח מרומם משיחות ה’השכלה’ וה’עבודה’ ומהסיפורים ששמענו, חוץ מאדם אחד. היה זה החסיד ר’ חנוך־הענדל שרוחו נשברה בקרבו. הוא אמר כשדמעות נקוות בעיניו: “את הסיפורים שמעתי אבל את השיחות לא הבנתי”, ופרץ בבכי מקרב הלב.
בשעה אחת־עשרה בלילה נכנסתי לבית־הכנסת ומצאתי את ר’ חנוך־הענדל כשהוא עדיין עומד באמצע תפילת ערבית. הוא התחיל להתפלל עם המניין שלנו, וכעת הוא עדיין עמד לפני תפילת שמונה־עשרה. רק לאחר השעה שתים־עשרה הוא סיים את תפילתו, ואמר לי כשכולו אפוף התרגשות ובכייה: “הנחמה היחידה שלי היא בכך ‘שלא עשנו כגויי הארצות’ ושגם אני נמנה עם אלה שמשתוקקים לזכות להיות ‘כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה’, גם בלי קורטוב של דעת. צריך להשתנות. צריך ללכת ל’אוהל’ ולשפוך את הלב בפני הרביים בתפילה שאזכה להתעוררות רחמים רבים שהקב”ה ירחם עלי וייתן לי חתיכת “לב יהודי”. אין בי את האומץ והחוצפה לבקש מהקב”ה שייתן לי קצת ‘מוחין’. וכי מדוע ייתן לי הקב”ה מוחין? בגלל יראת־השמים שלי? בגלל המעשים הטובים שלי? אבל קצת “לב יהודי” מגיע לכל אדם מישראל”.
כשסיפרתי זאת לכ”ק אאמו”ר, אמר לי: “לב כזה הנו תוצאה של אמירת פרקי תהילים בלהב שלהבת מתוך רצינות והתבטלות”.
(“ספר השיחות” קיץ ה’ש”ת עמ’ 42)
הרבי רקד אתו בחדרו הק’
כשהתקבלה בליובאוויטש הבשורה על שיחרורו של החסיד ר’ אלחנן מרוזוב מחובת הגיוס לצבא הרוסי, הלך ר’ הענדל לחצרו של הרבי הרש”ב נ”ע ושר בשמחה: “חאניע השתחרר! חאניע השתחרר!” משם המשיך ר’ הענדל בדרכו לחדרו הק’ של הרבי נ”ע, סיפר לרבי את הבשורה המשמחת והחל לרקוד בחדר. הרבי נ”ע קם מכיסאו הק’, הניח את ידו הק’ על כתפו של ר’ הענדל ורקד אתו שלושה סיבובים, ואחר־כך אמר לו: “בגלל זה אומר בפניכם חסידות”.
(“לקוטי דיבורים” ח”א עמ’ מה)
לעצמו הסתפק במועט, לאחרים התמסר בכל נפשו מרוב אהבת ישראל, התמסר ר’ הענדל בכל נפשו לעזרה ליהודים אחרים, תוך שהוא עצמו מסתפק במועט. כשהחסיד ר’ שרגא־פייביש זלמנוב ז”ל חלה והיה צריך לשתות חלב טרי כדי להבריא, היה ר’ הענדל קם מדי יום בשעה מוקדמת לפנות בוקר והיה הולך בעצמו מרחק רב עם ספלו הקטן, כדי להשיג עבורו קצת חלב. אחר כך היה חוזר לביתו ומרתיח את החלב בעצמו. הוא היה עושה זאת בחיות רבה, תוך שהוא עצמו מסתפק מדי יום בתפריט של לחם ומים בלבד.
כשפרצה השריפה הגדולה בליובאוויטש, עמד ר’ הענדל ברחוב. הוא התבונן בדליקה, וזעק בדמעות שליש: “רכוש יהודי עולה בלהבות!” מרוב צער ועוגמת־נפש, הוא נפל למשכב וחלה במחלה קשה שממנה לא קם עוד. כשסיפר זאת הרבי הריי”צ, הוסיף ואמר: “כשנטלו ממנו את בנו, הוא קיבל את הייסורים בשמחה ואמר: “אם זה מה שאירע, כך צריך להיות, מן הסתם”, אבל כשראה רכוש יהודי של אחרים עולה באש, הוא בכה בדמעות שליש! כזו היתה אהבת ישראל שלו.
(“ספר השיחות” תש”ב עמ’ 99)
מחזה מפליא באמצע היום בבית־המדרש
סיפר הרה”ח ר’ שרגא־פייביש זלמנוב ז”ל: ר’ הענדל היה מחבב את כל החסידים והיה אוהב נאמן לכל אחד מהם. היה שמח בשמחתם, ובכל צרתם לו צר. כאשר בא מישהו מאנ”ש אל כ”ק אדמו”ר נ”ע, היה הוא מקדים לפתחו בבית האכסניה שלו לדרוש בשלומו, והיה מקבל את פניו בסבר פנים יפות, בשמחה ובהתקרבות עצומה, ובדברי חיבה ואהבה יתרה היה מורה לו את דרך עץ החיים.
הגעתי לראשונה לליובאוויטש לאחר חג הפסח תרנ”ה. יום אחד ישבתי ב’חדר שני’ של ‘הזאל הקטן’ ולמדתי שיעור עיוני בגמרא. פתאום הגיע לאוזניי קול נעים של ניגון וזמרה המעורר את הלב. הפסקתי את לימודי ופניתי לפתח בית־המדרש, והנה ראיתי מחזה מפליא – באמצע השולחן העומד ממזרח למערב, יושב איש בעל הדרת פנים, עטוף בטלית ותפילין ומתפלל בקול זמרה בניגון נעים ואומר מילה במילה את שירת “אז ישיר”. פניו צהובות, כמוצא שלל רב, ומעיניו זלגו דמעות ללא הפוגות, כמאמר הזוהר הקדוש “חדווא תקיעא בליבאי מסטרא דא ובכייה מסטרא דא”. השתוממתי על המראה. כשסיים ר’ הענדל את תפילתו, התקרב אלי בפנים שוחקות ונתן לי שלום ושאל אותי מי אנוכי ומאין באתי ומה מטרתי בליובאוויטש. עניתי לו שהנני שאר־בשרו של הרב המקומי ובאתי לכאן ללמוד. כששמע זאת, ביקש ממני שאבקרו בביתו ואבוא לשיעור התניא שלו. ומאז קירבני באהבה רבה והורני את הדרך העולה בית א־ל להתקשר באילנא דחיי, כ”ק אדמו”ר נ”ע.
(“התמים” ח”א עמ’ 82)
הקצב הפשוט האזין לתפילתו ויצא מכליו
עבודת התפילה שלו היתה ערבה מאוד והיתה מלווה בבכיות רבות. הוא לא היה מתפלל בקול רם, אך אנשי השוק שהיו חולפים ליד חלון בית־הכנסת היו שומעים את תפילתו. פעם עבר הרז”א נ”ע בחצר בית־הכנסת ושמע את ר’ הענדל כשהוא מתפלל (הוא התפלל אז עם המניין). נכנס הרז”א ל”חדר שני” של בית־הכנסת, התיישב על הספסל והאזין לתפילתו של ר’ הענדל. כעבור רגעים אחדים, נכנס למקום הקצב חיים־מאיר. הוא נטל את ידיו בכיור והתיישב אף הוא כדי להאזין לתפילתו של ר’ הענדל. אחריו נכנס אדם נוסף והתיישב בחדר. כולם ישבו והאזינו ביחד לתפילתו הערבה, ואחד מהם אמר לחברו: “איי! לזה ייקרא תפילה!” לאחר שכולם יצאו מבית־הכנסת, אמר הקצב חיים־מאיר: “איי, כזו תפילה! הייתי נותן תמורתה נתח בשר שמן!…”
מאוחר יותר, כאשר הרז”א סיפר לאחיו הרבי נ”ע על כל המחזה הזה, אמר לו הרבי נ”ע: זהו העניין של מזכה הרבים. כאשר אנשים פשוטים אלה מתפללים או אומרים תהילים ונזכרים בשעת מעשה בתפילתו של ר’ הענדל, הם נאנחים ואומרים: “איי! איזו תפילה היתה זו!”, והאנחה הזו שלהם יקרה בעיני הקב”ה יותר מאשר עבודתם של ‘בעלי־השגה’ אחרים.
(“ספר השיחות” תש”א עמ’ 49)
לכל סיפור – מוסר־השכל
ר’ הענדל היה אחד המחנכים של כ”ק אדמו”ר הריי”צ בצעירותו. הוא היה מקרב אותו ומחבב אותו ואף הרבי הריי”צ חיבב והוקיר במיוחד את מחנכו ר’ הענדל. וכך סיפר הרבי הריי”צ: “בהיותי ילד, הייתי מנצל את השעות הפנויות מלימודיי ב’חדר’ כדי להיכנס לחדרו של ר’ הענדל ולשמוע ממנו סיפורי חסידים והנהגות חסידיות. ובינתיים הייתי משמש אותו. מכל סיפור או מנהג היה ר’ הענדל מפיק את ה”בכן”, את מוסר־ההשכל שאפשר ללמוד מכך בענייני מידות טובות”.
(“ספר התולדות” אדמו”ר הריי”צ)