מזכרונותיו של הרה”ת ר’ נחום גורלניק ע”ה, מתפרסמים לרגל כ’ חשוון. מתוך תשורה שתצא לקראת לרגל הבר מצוה של הת’ מנחם נחום אופנר, נינו של הרב גורלניק. מוגש ע”י אביו של חתן הבר מצוה יחיאל אופנר כפר חב”ד.
* * *
בחדש מנ”א תרע”ד פרצה מלחמת העולם הראשונה. בעתונים היו הודעות שבשנות החרום לא יתקבלו תלמידים בישיבת תומכי-תמימים. עתונים לא קראתי, לא ידעתי כלום מההודעה הזאת ובאתי בתחלת שנת תרע”ה לליובביץ. אבל כדי להתקבל בישיבה היתה דרושה קבלת רשות מהמנהל.
בבוקר חורפי אחד דפקתי על דלת לשכת המנהל. וכשמעי מבפנים הקריאה: “אריין”! (הכנס!), נכנסתי. והנה על יד שולחן העבוהד יושב המנהל ולפניו פתוחה גמרא גדולה. המנהל-פועל של הישיבה היה אַז, כידוע, בנו של הרש”ב נ”ע, הריי”ץ נ”ע. מצאתי עצמי בחדר גדול המרוהט בפשטות, אבל נקי וחם. לפניי ישב כ”ק הריי”ץ נ”ע בצעירותו – הוא היה אַז בגיל 35 שנים – ופניו כפני מלאך אלקים. לראות פנים כאלה לא בכל יומא אתרחש תילתא. התרשמתי מהמראה אשר לפניי מאד.
המנהל נתן לי שלום והראה לי על הכסא כנגדו לשבת. שאל אותי מאין באתי, איפה ומה למדתי ועוד דברים כאלה. וכשעניתי על שאלתו בן כמה שנים אנכי, אמר: “אולי מצד אחד?” לא כל כך ברורה היתה לי השאלה, אבל כששואלים צריכים הלא לענות, ועניתי בתמימות בו במקום: “לא, משני הצדדים”! המנהל פרץ בצחוק חזק וממושך עד לדמעות בעיניו. קבלתי את הפתק הדרוש ונפטרתי ממנו לשלום.
פשר השאלה והתגובה על תשובתי נתבררו לי לאחר זמן. נחשתי נכון, זו היתה כעין בדיחה לנסות את כושר תגובתי. בשאלתו הביע המנהל את דעתו כאלו ברצונו להקטין את גילי בכפליים, ואני הייתי אַז נער צנום קצר-קומה ונראה בחיצוניותי יותר צעיר מגילי. תשובתי המיידית והפסקנות היתה כנראה במקומה, כ”ק הריי”ץ נ”ע לא גרס היסוסים ופקפוקים.
המנהל של ה”שיעור” – אצלנו היום קוראים לזה ישיבה קטנה – היה החסיד ר’ יחזקאל הימלשטיין ז”ל, שהיה גם למדן גדול. במשך שבוע ימים התפלפלנו שנינו ברגש ובהתרגשות גדולה בשיעור הגמרא שהכנתי לפי הוראתו כדי לבדוק אותי. אח”כ הציעו לי, אם רצוני בכך, להכנס ישר לזאַל.
במשך הימים האלו הספקתי להתידד עם חברי לכיתה בני גילי ר’ אברהם דרייזין יחי’, ר’ זלמן שמעון דבורקין ז”ל, ר’ יונה כהן ז”ל, ר’ יהודה עבער ז”ל הי”ד, ועוד. והם יעצו לי לא למהר להיכנס לזאל. כדאי לשמוע במשך החורף שיעור מפיו של הגאון ר’ שמואל בורויסובר ז”ל (גיסו של יבלח”א וטובים ר’ רפאל כהן נ”י), ואח”כ תעבור כל הכיתה לשצעדרין, ובחזרה משם נכנס כולנו לזאת. שמעתי בקולם ולא התחרטתי.
ה”שיעור” תחת הנהלתו והשגחתו של ר’ יחזקאל הימלשטיין ז”ל הי’ נמצא בחצר בבנין של לבנים מיוחד שהי’ נקרא מויער. היו שם ארבעה כתות לתלמידים מגיל עד עד לערך חמש-עשרה. שתים התחתונות של הדווינסקער ר’ יהושע ז”ל, ושתיים היותר עליונות – של ר’ שמואל בוריסובר. אחרי גמר ה”שיעור” היו נוסעים לשצעדרין – עיירה קטנה בריחוק כיממה נסיעה ברכבת מליובביץ. ואחר שנה או שנה וחצי היו חוזרים משם לליובביץ ונכנסים לזאל.
ובכן במשך החורף תרע”ה למדתי בכיתה העליונה בשיעור אצל ר’ שמואל בוריסוב. לצערנו היה זה החורף האחרון שנמצא הרש”ב נ”ע בליובאוויטש. החזית הגרמנית התקרבה במהירות למערב רוסיא והרש”ב עם כל בני ביתו עזבו בחורף תרע”ו את ליובביץ לעולם. כידוע גלתה כל המשפחה עם הרבי נ”ע קודם לסלאוויאנסק (מקום מרפא), ואח”כ לרוסטוב ע”נ דון, ושם מ”כ של הרש”ב נ”ע.
במשך החורף תרע”ה זכיתי לשמוע מפיו הק’ של הרש”ב נ”ע את המאמרים החורפיים תרע”ה של ההמשך תרע”ב, אם כי את תוכנם לא הבנתי, כי לא למדתי עדיין חסידות, לבד מתניא ומעט לקו”ת. אבל לראות ולשמוע את הרש”ב באמירת מאמרים, זו היתה חויה נפלאה בפני עצמה ולא וויתרתי עליה אף פעם.
את מאמרו אמר בעש”ק קןדם קבלת שבת בזאל הגדול. לא רחוק מהכניסה לזאל לצד מזרח עמדו שלחן קטן ושני כסאות לא מרופדות משני צדדיו זה לעומת זה. לערך כרבע שעה עד התחלת המאמר היה נכנס הריי”ץ נ”ע וישב על הכסא ופניו לצפון, חיכו לבואו של הרבי ושרו ניגונים כנהוג, עם כניסת הרבי הושלך הס, ובנו עמד מכסאו ונשאר ניצב מול הרבי כל זמן משך המאמר.
כשהתיישב הרבי על כסאו ופניו לדרום, הוציא מכיסו ממחטה, עטף איתה את כף ידו, כמדומה לי, השמאלית, באופן מסוים, והתחיל את המאמר בקול נמוך וממשיך בקול רם, כל הזמן היה מסתכל בבנו ומדבר אליו. בזמנו היה המשך כל מאמר שלה רבעי שעה בדיוק.
במשך החורף תרע”ה היו כל האכסניות בעיירה מלאות עד אפס מקום אורחים רבים בעיקר מסוג מסוים במינו, אנשים רבים, לאו דוקא חסידים, באו בהמוניהם לשאול בעצת הרבי ולקבל ברכתו. המלחמה שהמשיכה להתלקח יותר ויותר הביאה איתה צרות רבת ורעות בעניני עסקים, גיוס לצבא וכהנה.
בין הבאים ראיתי פעם משפחה מאד עשירה, לפי החזות לא חסידים כלל, היום היו ודאי קוראים להם חילוניים, כי בקושי דברו אידיש. ובאו ביחוד מעיר הבירה פטרבורג הרחוקה לשאול בעצת הרבי, אשר שמעו הלך לפניו למרחקים, ולבקש ברכתו, כי הסתבכו בעסק ביש בנוגע לאספקה לצבא, ורחפה עליהם סכנה גדולה לרכושם ולנפשותיהם. מקרים כאלו היו אַז, מעשים בכל יום. לכנוס ליחידות לרבא הי’ כלל לא דבר פשוט, ורבים מהאורחים חיכו לתורם ימים ואף שבועות.
ליל הסדר בליובאוויטש
רבותינו נשיאנו בכל דור ודור היו מצויינים בזה שהיו גם מסודרים להפליא באופני חייהם.
שמעתי בליובאוויטש שלכ”ק הרש”ב נ”ע היתה תמיד מוכנה מזוודה מיוחדת לדרך, עם טלית ותפילין ועם כל האביזרים הנצרכים, והיה הרבי עסוק כל הזמן בעניניו – מתפלל, לומד, כותב וכו’ עד שבא העגלון לקחת אותו לתחנת הרכבת, שלא לבטל אף רגע מזמנו היקר להכנה לדרך.
גם סיפר לי חתנו של הגביר החסיד ר’ מיכאל טריינין ע”ה, אשר בהיות הרבי בפטרבורג התארח תמיד בביתו, ופעם קרה שניתק כפתור מבגדו, ולא נתן הרבי לבני הבית לשרת אותו, והוציא מהמזוודה מחט וחוט ובמו ידיו תפר וחיבר את הכפתור.
מסודר באופן היוצא מהכלל היה, כידוע, כ”ק האדמו”ר הריי”צ נ”ע. וכזה הוא, יבדל לחיים ארוכים וטובים, כ”ק אדמו”ר שליט”א, כידוע לכל. לא כן בדיוק היתה האוירה בישיבה דליובאוויטש. גם התלמידים וגם המשפיעים והמשגיחים לא היו כל כך מסודרים, ואם נמצא מי שהוא יוצא מהכלל, קבל לפעמים שם לוואי – ‘חיצון’, ‘בעל-הביתל’, וכדומה. בקיצורה, הסדר הראוי בישיבה לא הי’ כל כך מקובל.
אבל בליל התקדש חג צריכים הלא להסב לסדר. ואז אם כן סדר, צריך שהסדר יהיה מסודר בכל האופנים. עפ”י הוראתו של המנהל – בנו של הרבי, הריי”צ נ”ע – היה הסדר בישיבה נחגג בסדר מסודר למופת. אבל נלך גם בסיפורנו על הסדר.
משהגיע אדר, ובפרט תיכף אחר הפורים, כבר היתה מורגשת בישיבה ההכנה לחג הפסח. קודם כל המצות, את גרעיני התבואה העומדים להטחן ברחיים של יד עבור הרבי ומשפחתו וגם עבור כל בני הישיבה, היו בוררים אחד אחד והוציאו מהערימות שעל השולחנות כל דבר זר ואת הגרעינים המקולקלי. הבירור הזה ואח”כ הטחינה ביד נמשכו כשלשה שבועות. המלאכה נעשית באמונה ונחשבת לזכות גדולה לעוסקים במצוה רבה זו, ומתנדבים לזה, כמובן, לא חסרו.
הטכס של שאיבת מים שלנו נעשה בשטורעם גדול ומתואר בפרטיות בכתבי הר’ רפאל כהן ז”ל. כן גם אפיית המצות ובפרט בערב חג הפסח. את ליל הסדר ערכו בני הישיבה בחדר מיוחד, בבית הנקרא “מועד” (בנין אבנים). כל הבתים בליובאוויטש, כולל גם בית הרבי וכל הבתים שבחצר היו בניני עץ, לבד ה”מוער”.
בבית הזה היו שני חדרים גדולים. בחדר אחד נמצא ה”שעור” (היום קוראים לזה ישיבה קטנה) – ב’ כתות של המגיד שעור ר’ יהושע קוריץ ע”ה (דער דווינסקער), וב’ כתות בכירות של ר’ שמואל בוריסובר ז”ל. המשגיח על ד’ כתות האלו היה אז ר’ יחזקאל הימלשטיין ע”ה. החדר השני הי’ סגור כל השנה ונפתח רק לימי הפסח לשמש חַדַר האוכל לבחורי הישיבה. בפסח שנת תרע”ה סעדו בחדר הזה כשני מאות בחורים.
כדי שליל הסדר יעבור באמת בסדר, נתמנה על ידי המנהל אחד הבחורים המצוינים בתור ממונה ראשי. ולו לעזר ניתן סגן הממונה. מראה מרהיב הי’ לראות השולחנות הגדולים ערוכים לסדר. על יד כל שולחן ישבו עשרים בחורים – עשרה בחורים מכל צד – ולפני כל אחד מהם סודרו שלש מצות מכוסות במפות ועליהם כל האביזרים הנחוצים – מרור, חרוסת, ביצה וכו’ וכמובן לפני כל אחד ואחד כוס, ויין כדרוש, את ההסיבה קיימו כל אחד, בהסמכו על כתף רעהו.
סגן הממונה-ראשי, שהוא היה המפקד בפועל, היה אז, אם לא יטעני זכרוני, התמים מרדכי אהרן פרידמן (ז”ל) שהיה בזקנותו תושב כפר חב”ד, הוא הצטיין בקולו הרם והצלול. עד לקבלת הפקודה להתחיל בטכס הסדר ישבו הבחורים כל אחד על מקומו המיועד לו על השלחן המסומן באות אחת מא”ב. ובחדר הושלך הס!
והנה יצא הסגן לאמצע החדר והשמיע בקול רם את פקודתו הראשונה:
– שולחן א’ צד ימין – קדש!
באותו רגע קמו כל העשרה בחורים שבצד ימין של שולחן א’ על רגליהם, מילאו את הכוסות שלהם ביין ועשו קידוש. כל שאר הנוכחים בחדר שמרו על שקט בתור.
נתקבלה הפקודה השניה:
– שולחן א’ צד ימין – ורחץ!
– שולחן א’ צד שמאל – קדש!
אלו הלכו לרחוץ ידיהם ובאותו זמן עשו השניים קידוש.
הפקודה השלישית היתה:
– שולחן א’ צד שמאל – ורחץ!
– שולחן ב’ צד ימין – קדש!
וכן נמשכו הפקודות זו אחר זו ונתמלאו בדיוק ובשקט גמור עד הפקודה מגיד!
את ההגדה אמרו כולם יחד פסקא אחר פסקא. עד היום מצלצלים באזני סופי הפרקים שהשמיע בנעימות נפלאה התמים החזן הבחור יעקב גולשמיד (אחיו משה נהרג בחברון בפרעות ע”ט. השם ינקום דמו)
טכס הסדר היה מרגש ומרשים מאד ונמשך עד חצות הלילה ממש. את חדר האכל מלאו תושבי העיירה, שמיהרו לגמור אצלם את הסדר כדי לבא ולהתענג מהסדר הכללי הנפלא הזה. זו היתה חוויה, שלא תשתכח לעולם. כמובן שהפקודה “שולחן עורך” נתמלאה בניגונים רבים, והיה שמח ממש.
באחרון של פסח זה זכינו לסעוד את סעודת המשיח בחדר האוכל הזה יחד עם הרבי כ”ק הרש”ב נ”ע ועם בנו כ”ק הריי”צ נ”ע, על יד שולחנם ישבו הרבה אורחים שבא ביחוד על חג הפסח לליובאוויטש. היתה התועדות גדולה ושמענו מאמר מהרבי. ע”ד סעודת המשיח שמעתי אז בפעם הראשונה בחיי. לכל בחור נתנו ארבע כוסות יין.
כמובן, שרו נגונים רבים, אבל הבחורים ישבו איש איש על מקומו, בחדר הי’ שקט גמור וכל דברי הרבי נשמעו לכולנו היטב. על השולחן של הרבי עמד טס קטן של זהב – אמרו לי שהוא של האדמו”ר הזקן נ”ע – ובטס ארבע קניידלאך. כפי שהסבירו לי – זה הי’ סמלי, לציין את יום טוב האחרון של פסח שהוא יום טוב שני של גליות בחו”ל.
אם אכלו אַז מצה שרויה – לא ראיתי. לנו הבחורים קניידלאך לא נתנו. אחר המאמר וברכת המזון נפטרנו מהרבי בשירת “כי בשמחה תצאו”. אח”כ התחילו הריקודים שנמשכו עד שעות הבוקר. לצערנו, זה היה האחרון של פסח האחרון של הרבי הרש”ב נ”ע בליובאוויטש.