האם אנו צריכים לפעול ולצפות לגדל דור של ‘תמימים נוסח ליובאוויטש’ שיירָאו כמו המחונכים של ר’ הענדל ור’ גרונם ע”ה, שאם רק נרצה, נצליח – או שמא בדורנו זה, עתיר החומריות והניסיונות, אין לזה סיכוי? • עם המציאות קשה להתווכח…
הרב מנחם הלפרין, שבועון כפר חב”ד
למילה ‘ליובאוויטש’, מעבר לתחושת הרוממות שהיא מעוררת, יש לה בעיקר משמעות של זוהר רוחני פנימי, נחישות בעבודת ה’ עד קוצו של יוד, מרידה בעולם הזה ללא פשרות, ובעיקר ביטוי מעשי מוחשי לרעיונות של החסידות. דוגמה קטנה לכך אפשר לראות בתיאור המפורסם של חודש אלול בליובאוויטש, כפי שתיאר זאת הרבי הריי”צ בחג הפסח תרצ”ד:
“בשבת מברכים אלול בליובאוויטש, למרות שהיה עדיין יום קייצי בהיר – השתנתה כבר האווירה, החל כבר להיות מורגש ריחו של אלול, החלה כבר לנשוב רוח של תשובה. כל יהודי נעשה מתון יותר… והוחל לשכוח את כל דברי החולין… כאשר שוכבים במיטה בשעה שש בבוקר, שומעים שמנין הוותיקין הראשון בבית המדרש כבר סיים תפלתו ותוקעים בשופר. קול השופר מעורר, הרי אלול בעולם… והאדם אינו שבע רצון מעצמו, מדוע איחר כל כך בשינתו, ועובר ברעיונו על משה רבינו עליו השלום שהיה בהר, ושהימים הם ימי רצון שאפשר לפעול בהם באופן אחר לגמרי, עליו להיות בן אדם, ואסור להפסיד את הזמן.
“כשבאים לבית המדרש כבר מוצאים בו קהל גדול, אחרים אומרים תהלים, אחרים לומדים חסידות, אחרים אומרים תיקוני זוהר, ואחרים עומדים או יושבים ומתפללים… זה שר בניגון חב”די “ברוך גוזר ומקיים”, השני אומר “רחום וחנון”, השלישי אומר “וכולם משבחים ומפארים”, ואחר מצוי בעיצומה של תפילת “אהבת עולם” ואומר מלים ספורות, כאשר פירוש המלות מזדקר מכל מלה בכל כך הרבה עסיסיות של השגה, בהתקשרות כזאת וקול תחנונים כזה שמרגישים שבכל מלה מתעלה המתפלל מעלה מעלה! הוא מתקרב יותר ויותר אל הנקודה, והנה הנה הוא משיג את מטרתו…”
ובהתייחס לשבת סליחות מספר הרבי הריי”צ: “במוח הולמות המחשבות הזורמות בגאון. ברעיון חולפת הזעקה הסוערת של “ולך ה’ הצדקה” ועוד יותר מכך ההרגשה של “ולנו בושת הפנים”, טובלים בלב שבור, והאדם מבקר את עצמו, האם הטבילה היא אכן טבילה של תשובה אמיתית בחרטה על העבר וקבלה על להבא, או שהיא חלילה בבחינת “טובל ושרץ בידו””.
תיאור זה נתפס על פי רוב כלקוח מעולם שכבר עבר. במציאות החומרית והחיצוניות של ימינו, אין עוד סיכוי לפגוש את ‘אנשי ליובאוויטש’. שאלה זו עולה בעיקר כאשר עוסקים בסוגיית ‘חינוך הילדים’: האם אנו צריכים לפעול ולצפות לגדל דור של ‘תמימים נוסח ליובאוויטש’ שיירָאו כמו המחונכים של ר’ הענדל ור’ גרונם ע”ה, שאם רק נרצה, נצליח. או שמא בדורנו זה, עתיר החומריות והניסיונות, אין לזה סיכוי.
את התשובה נתן לנו הרבי (תורת מנחם כרך לד עמ’ 302):
“כל הפרטים המתוארים בשיחה הנזכרת־לעיל אינם סיפורים בעלמא, “מאי דהווה הווה” [=מה שהיה – היה], אלא הכוונה היא כדי ללמוד מפרטים אלו, והיינו שגם עתה תהיה ההנהגה בחודש אלול באופן של התעוררות כו’, כמו שהיתה ההנהגה בליובאוויטש”
– כן זה נדרש וזה אפשרי. האמנם? ואם זה אפשרי האם אנו רואים זאת במחוזותינו? אם נאזין בשטחית לציור החיצוני בתיאורו של הריי”צ ובדברי הרבי, ונביט באופן דומה על פני בני הדור שלנו, תשובתנו תהיה שלילית. ברור, המציאות השתנתה ואיתה הציור החיצוני של ה’חסיד’.
אך אם נעמיק להביט אל העומק הערכי של ‘החינוך הליובאוויטשאי’ נגלה כי הוא חי וקיים ומעמיד דורות של תמימים וחסידים שמורדים ב’הנחות העולם’, נחושים ומסורים לקיום המעשי של הרעיונות החסידיים – התפקידים שהועיד להם ‘נשיא הדור’.
[הבהרה: כמובן וכידוע גם בדורנו התמימים ואברכים רבים שקועים בלימוד ובעבודת ה’ בהתמדה ובהצלחה רבה. כוונת הדברים היא ליחודיות המופלאה של החינוך החסידי שהעמיד דור של עובדים מופלאים, מוסרי נפש כו’].
‘חניכי ליובאוויטש’ של דורנו אמנם לא נראים כאותם שבעיירה ליובאוויטש, שלא כ”הסנאווסקער עילוי” [ר’ ‘שואל’ ברוק ע”ה] הם לובשים חולצה, ואף חליפה מתאימה מעליה ומגבעת מסודרת ואף דואגים להיראות מסודרים כשהם יוצאים למבצעים. אבל גם אצלם זה ‘לבושים של חסיד’ ולא נובע מ’הנחת העולם’. סיפר לי השבוע בהתפעלות אברך ליטאי כי פגש קבוצת תמימים מישיבת קיץ באחד מאתרי הטיולים הפעילים והם היו יחידים שלא ויתרו על הלבוש החרדי/חסידי המלא.
גם ‘חניכי ליובאוויטש’ של דורנו, למרות שהם מצויים ומבינים ב’ענייני העולם הזה’, הם מוותרים על ‘ענייני העולם הזה’ הפרטי שלהם ומוסרים את עצמם לקיים את השליחות של הרבי – כל אחד לפי ענינו, ביציאה לשליחות, ביציאה קבועה למבצעים בזמני הפנאי המעטים שלהם, בניצול קשרי עבודה וידידות לצורך קירוב יהודים לתורה ומצוות.
גם התמימים דהיום ‘מתבוננים’ ו’מסורים’ לאלוקות – לתפקידים שהועיד להם הרבי נשיא־דורנו, בלימוד בהתמדה בזמן סדרי הישיבה ועיסוק במבצעים בחצי היום היחיד שפנוי להם במשך השבוע, בקעמפים בימי בין הזמנים, בנסיעות לרבי בימי החגים. אין חופש, אין משפחה, אין עולם, רק “מה ה”א דורש מאתך”.
הכל תלוי בנו – המחנכים, אם נחנך ל’מהות החסידית’ ולערכים החסידיים ונדע – כפי שהדריך אותנו הרבי באלפי שיחותיו הקדושות – להלביש אותם במציאות הקיימת של העולם ובתפקידים שנדרשים מהדור שלנו, נהיה שבעי רצון מפירות עמלינו, ובעיקר נצליח במאמצינו, ונוכל לומר בשמחה בפני כל רבותינו נשיאינו ‘ראו גידולים שגידלנו’.
נחשוב חינוך – ונצליח.